תסכול גדול. אין דרך אחרת לתאר את המסע שעברתי ביום שישי שעבר, כשנסעתי מתל אביב לירושלים, פחות או יותר העורק הראשי של מדינת ישראל, בקו 405 של אגד בדרך לבישולים המפנקים של אמא – (אוכל פרסי כזה אין גם באיספהאן – והשיחות על כדורגל עם אבא.
בדרך כלל אני מבסוט מהדרך שעוברת בנופים מוכרים, אבל מאז שהחל מבצע ״שאגת הארי״, הפך השירות הבסיסי לאזרח של נסיעה באוטובוס, ללוקסוס. זה נראה כאילו שהנהגים הם בכלל טייסים שגויסו ומפציצים עתה באיראן, או שהאוטובוסים עצמם מטילים את הפצצות – כי הנסיעה לא זזה. יש לי רושם שקצת מצפצפים על האזרחים בישראל, ועל אף שתיכף יהיו בחירות, שרת התחבורה מירי רגב בכל זאת לא מייצרת פתרונות ראויים.
למה הנסיעה בקו 405 לירושלים הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית?
הנה המאזן העגום שרשמתי בניסיון נואש לבקר את הוריי בירושלים: בהלוך ובחזור, במקום אוטובוס בכל חצי שעה, כמו יום שישי רגיל, יוצאים פעם בשעה. מכיוון שהשבת נכנסת מהר, יש עומס אדיר של נוסעים, והרציף מפוצץ, אבל זה לא שסופרים את משלמי המיסים, למה באמת שיציעו עוד אוטובוסים?
האוטובוס בחזרה אמור היה לצאת בשעה 14:15, יום שישי, אז הקדמתי להגיע לתחנה המרכזית בירושלים, כדי להיות ראשון בתור, כך שחלילה לא אתקע, אבל שתי דקות לפני העלייה הכריזו ברמקול, ״405 ייצא רק ב-15:00״, ואחר כך הוסיפו ש״יהיו שיבושים בכל האוטובוסים״. אז איך אנשים יגיעו הביתה? ״זה לא מצב רגיל״, אמרו ברמקול ״יש מלחמה״, ולבסוף רגע לפני שהתקף החרדה שלי התחיל, הגיע איכשהו 405.
מה יש לומר, ביבי, סחתיין על הביטחון, אבל אנחנו רוצים גם לחיות. לא פינוקים בחו״ל, ולא טיסות, לא החליפות של משרד התחבורה ושל השרה מירי רגב, אלא רק לבוא למשפחה ביום שישי. גם ככה כולם בישראל כבר על הקצה.
