בעוד ערים רבות בישראל מסתפקות באכיפה או באדישות, במודיעין נרשם בימים האחרונים מהלך עירוני מסוג אחר. הפקחים העירוניים יצאו לשטח עם שתי מטרות ברורות: להרתיע את מי שמפר את החוק – ולתגמל את מי שמקפיד עליו. מעבר לקנסות בגובה 475 שקלים למי שלא אוסף את צואת כלבו, העירייה בחרה להפתיע את בעלי הכלבים שעמדו בהוראות עם ערכה אישית ועליה הכיתוב: "נקי בזכותי". תושבים שהגיעו לפארקים וגינות ציבוריות קיבלו לידיהם שקיות איסוף כחולות, כשהמסר ברור: לא רק עונש – גם חיזוק חיובי.
המבצע, שיצא לדרך תחת הקמפיין העירוני "לא חראם?", זכה לשבחים ברשתות המקומיות ולתגובות מעורבות בקרב בעלי הכלבים עצמם. לצד העידוד, נמשכת גם אכיפה מוגברת באזורים רגישים בעיר, תוך שיתוף פעולה עם הווטרינר העירוני. בעירייה מגישים כי מדובר בחלק ממדיניות ארוכת טווח להחזרת המרחב הציבורי לרשות כלל התושבים – גם אלה שאינם בעלי כלבים.
מה קורה בירושלים – ולמה זה בכלל לא מפתיע?
והשאלה המתבקשת: מה קורה בירושלים? למרות שברחבי הבירה מתמודדים עם תופעה רחבת היקף של אי-איסוף צואת כלבים, כמעט שלא נראית אכיפה בפועל. פקחים לא נוכחים בשטח, הקנסות נדירים, ומודעות ציבורית כמעט שאינה קיימת. לא קמפיינים, פה ושם שלטים, ובקושי תמריץ חיובי כלשהו. התחושה הכללית היא שהעירייה עסוקה בנושאים אחרים – גם כשמדובר במטרד יומיומי שמכתים את דימוי העיר.
(מה אפשר למצוא במדשאה של גן העצמאות? בכתבה הזו)
בעולם הרחב, גישות כאלה כבר מזמן הפכו לסטנדרט. בטוקיו, למשל, אין צורך באכיפה – הנורמה החברתית כל כך חזקה, שאיש לא יעז להשאיר לכלוך מאחור. בפריז, העירייה נקטה בגישה אגרסיבית – בדיקות DNA לצואת כלבים והטלת קנסות מדויקים לבעלי הכלבים הסוררים. בברלין, מאות עמדות שקיות מפוזרות ברחובות, כחלק ממערכת עירונית שמלווה גם בחינוך והסברה. בישראל, לעומת זאת, תל אביב נחשבת למתקדמת יחסית – אך ירושלים נותרת מאחור.
המהלך של מודיעין מדגיש לא רק את הפער ברמת הניקיון – אלא גם את הפער ברמת החשיבה העירונית. האם יוזמה פשוטה אחת של ערכה קטנה יכולה לשנות הרגלים? כנראה שכן. ובינתיים, בבירת ישראל, נמשיך ללכת בין הטיפות – או על מה שנשאר מהן.
(מזל שיש פסנתרים – כך ירושלים תישאר קצת מתורבתת: בכתבה הזו)
