בפעילות של מחלק הנוער בתחנת תל אביב צפון, סוכל בסוף השבוע ניסיון עסקת סמים רחב היקף. ברכבו של חשוד בן 43 נתפסו חומרים מסוכנים במשקל כולל של כ-1.2 קילוגרם: קוקאין, פטריות הזיה, כדורי אקסטזי, שמן קנאביס, אל־אס־די, קטמין ודוסה – לצד סכום מזומן של יותר מ-60 אלף ש"ח. המשטרה מעריכה כי מדובר בכמות שיועדה להפצה נרחבת באזור גוש דן.
האירוע עצמו מתרחש בלב תל אביב – עיר של תרבות חופשית, חיי לילה תוססים ונגישות כמעט בלתי מוגבלת לכל סוגי החומרים. אבל כאן מתחילה השאלה: כיצד זה שאירועים כאלה נדירים כל כך בירושלים?
על פניו, ייתכן שמדובר בהבדלי אכיפה. אולם כשבוחנים את התמונה הרחבה, עולה הבדל עמוק יותר – זהותי, תרבותי וחינוכי.
לפי נתוני הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, שיעור השימוש בסמים קשים בקרב בני נוער בירושלים נמוך משמעותית בהשוואה לתל אביב, חיפה וראשון לציון. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הפרופיל החברתי הייחודי של הצעירים בעיר הבירה: חלק גדול מהם משתייך למגזר החרדי או לציונות הדתית, מסגרות שבהן הפיקוח ההורי גבוה, הנגישות לתרבות חוץ מוגבלת, והנורמות – שמרניות מאוד.
גם לתרבות הפנאי יש תפקיד. בירושלים אין מסיבות טבע, אין סצנת רייב מתוקשרת, וחיי הלילה – בעיקר באזורים דתיים – כמעט ואינם קיימים. התוצאה: פחות פיתויים, פחות גישה, פחות סכנה.
הפשיטה על בתי הספר של אונר"א בירושלים, מורים ותלמידים הוצאו מהכיתות – וידאו מהשטח: בכתבה הזו
עם זאת, יש מי שמזהיר: דווקא בגלל תחושת הבידול הזאת, אין מספיק חינוך למניעה. נוער חילוני בעיר כן נחשף לרשתות, וכן מושפע ממודלים חיצוניים – והיעדר כתובות טיפוליות עשוי להוביל להכחשה.
אז נכון לעכשיו, נראה שבירושלים "הנוער מחוץ למשחק" – אבל השאלה האמיתית היא: כמה זמן זה יחזיק?
