במשך שנים, "גלידה קרוול" הייתה שם קוד ירושלמי.
לא רק טעם – אלא מקום.
מול סניף המשביר הישן, על סף רחוב קינג ג'ורג', בתוך מרכז עיר שהייתה פעם עיר.
לא עיר-עם-חניון.
עיר עם ילדים, גלידות, קיץ, ותור אמיתי.
היום?
כשתרשמו בגוגל "גלידה קרוול ירושלים", תמצאו בעיקר פוסטים בפייסבוק.
"מי זוכר את קרוול?", "היינו אוכלים שם אחרי קניות עם אבא",
או פשוט: "הלוואי שזה עוד היה קיים".
ובצד – תמונה מטושטשת, אולי משנות ה-80.
תמיד בצבע חם. תמיד עם מי שמחייך.
אבל כשהולכים היום לאותו המקום בדיוק – מה יש שם?
סניף בנק, מסעדת מרבד הקסמים, ומסדרון שבלילות יש בו רק תאורה חסרת הקשר.
עמודים מאבן ירושלמית, מוארות טכנית, ומבט ריק מחלונות סגורים.
לא קרוול.
לא קרוב.
(לא רק קרוול – יותר רציני- ירושלים מאבדת את הרופאים הכי טובים שלה? בכתבה הזו)
אנחנו אוהבים להתגעגע.
אוהבים לומר "היה פעם קסם בירושלים".
אבל לא עוצרים לשאול:
מה בא במקום הקסם הזה? מי אכל את העיר בזמן שאנחנו בוהים באלבום?
בפייסבוק – בקבוצות כמו "ירושלמים מתגעגעים", "ירושלים של פעם", או "זכרונות מהמשביר" – התיעוד פורח.
אבל ברחוב?
אף אחד לא מתעד את ההיעלמות.
ואם קרוול הייתה קמה היום?
לא היה לה מקום. לא סבלנות. לא מדרכה שמזמינה לעצור.
כי ירושלים לא רק שינתה שימושים – היא שינתה טון.
מגלידה צבעונית לבנק אפור.
מהמבורגר נוסטלגי לפלאפל גנרי.
ומה שהיה פעם טעם של ילדות – הפך היום לעסק נדל"ן עם דלת זכוכית אטומה.
אולי זו בדיוק הבעיה של ירושלים בימים האלה: היא מתגעגעת יותר משהיא יודעת לפעול.
מתרפקת על מה שהיה – אבל לא שואלת מה בא במקומו.
אולי זו הסיבה שהיא נראית כמו עיר שמחפשת את עצמה.
לא בגלידה, לא בבנק, לא במרבד הקסמים – אלא בזיכרון שלא מצליח להפוך להווה.
(עגבנייה עולה כמו בשר – יוקר המחייה בירושלים: בכתבה הזו)
