רחוב דוד המלך בירושלים ממשיך להשתנות לנגד עינינו – קירות בטון חשופים, שלטי זהירות, מנופים ברקע ודגלי עירייה מתנופפים על גדרות צבעוניות. באמצע כל זה, המדרכה נקייה, הצללים מאורגנים, והעוברים והשבים ממשיכים לצעוד כאילו דבר לא משתנה.
זה אחד הרגעים המובהקים של העיר הזו – שבה גם אתר בנייה עמוס מרגיש כמו עוד נוף עירוני קבוע. שום דבר לא נבנה בלי לעבור דרך שכבת אבק וצל. העובדה שהכול בשיפוץ נראית כמעט טבעית – כאילו ירושלים עצמה היא אתר מתמשך של תיקון.
ועם כל הרעש שמסביב, התחושה הכללית ברחוב דווקא שקטה. האספלט נמתח באורך מושלם, הפנסים עומדים דום, והולכי הרגל – בירושלים כמו בירושלים – לא מאיצים. יש משהו בעיר הזו שגורם גם לרגעים של התקדמות להיות איטיים, מהוססים, כמעט נזיריים.
ובזמן שהפיגומים מטילים צל מתכתי על הכביש, דווקא העצים הוותיקים הם אלו שיוצרים מסגרת רכה – שורת ירוק שמחזיקה את המדרכה מהתמוססות. גם השלטים האדומים שמתריעים על מעברי חצייה משדרים סדר: זהירות, מישהו עלול להפר את הרוגע הזה. אבל בינתיים – לא.
(בשכונת טלביה משפצים מבנה – בחנו את עצמכם: האם יש לכם אומץ לגלות את המחיר? בכתבה הזו)
