הדיירים הוותיקים בבתים הישנים שעדיין לא שופצו במרכז העיר ירושלים, רחובות יפו ואגריפס, או סמוך לכיכר הדוידקה, הם כרוניקה של מאבק על חיים פרטיים בלב עירוני סואן שאינו מחריש לעולם. דיירי וותק, שומרי הזיכרון, נאחזים בעיר ירושלים המתחדשת.
רחוב יפו, עורקה התחבורתי והמרכזי של העיר, עובר בעשור האחרון מהפכה אורבנית. פרויקטים של פינוי–בינוי, שימור ושיפוץ, מקיפים אותו מכל עבר. בניינים ישנים נהרסים, חדשים רבי קומות נבנים, מתהדרים במעליות, בחברות ניהול ובפנס מהבהב תמידית, סימן אזהרה לעופות הפלדה שטסים נמוך מידי. גם בימים אלה עובר הציר הזה אירוע שמזכיר רעידת אדמה בדרך להרחבת קווי הרכבת הקלה.
וכמו בסרט שאינו מסתיים, עוברים לנגד עיניהם של תושבי מרכז ירושלים הוותיקים פרקי חיים מהפכניים. הם ראו כיצד לראשונה הקימו את המסילה לרכבת הקלה בירושלים. הם ראו את ניתוח הלב הפתוח שנעשה תחתיהם – ניתוח בו, נחפרו תעלות, בורות, גשרים זמניים למעבר, גדרות מאולתרות והנחת תשתיות שבחיים לא ראו. סרט בו מככבים עגורנים, מנופים, דחפורים והמון מנהלי עבודה ופועלים.
אבל לאחר שהתרגלו לנוכחותה הרועשת של הרכבת הקלה, חלה הפסקה בסרט, וכששבו להמשיך לראותו, חשכו עיניהם. כל מה שנבנה, נהרס כמו אחרי הפצצה. וכששאלו למה? מה העניין? התשובה של התסריטאים היתה – מחדשים, משפצים, מאריכים קווים.
(תאמינו למה שכתוב פה בפסקה מעל – העיר נראתה ביום ירושלים כמו לאחר הפצצת טילים ענקית על רחוב יפו: וידאו כאן)
הקירות מתקלפים – אבל הזיכרון לא זז מילימטר
העיר לובשת ומשנה חזותה ללא הפסקה, אך הם, שורדי האבק, הרעש והבלגן התרגלו למראות האנשים הממהרים לדרכם, למחפשי החניות הנואשים, למרימי הסלים משוק מחנה יהודה ולגוררי עגלות הקניות. זה הנוף האנושי שהם ניזונים ממנו, והם לא יזוזו ממקומם. חלקם כבר עברו את הגיל בו קל לטפס במדרגות לקומת ביתם. בית שרצפתו סומסום, ושלא שופץ מאז הוקם. אוכלים את ארוחת הבוקר הצנועה במרפסת, ומתבוננים החוצה כמו בסרט שלא נגמר. הכביסה המתנפנפת מעל לראשם לא תמיד חוזרת פנימה לבנה כמו שיצאה מהמכונה.
דבורה כהן, בת 84, גרה בקומה רביעית ללא מעלית. בבניין שנבנה בשנות ה-30 של המאה הקודמת. היא מסרבת לעזוב: "פה גידלתי את ילדי, לכאן באים נכדי וניני בשבתות וחגים, וכאן הדוד שלי משה, הסתתר אצלי בזמן המנדט. אני לא חלק מהעבר, אני העבר".
צופיה אליהו, בת 76, צלמת בדימוס. חלונות ביתה צופים אל מה שפעם היה מבנה בית החולים שערי צדק – הישן: "בקומות האלו מעל הסחרחורת של הרחוב, עוד יש שקט. אבל אני ראיתי בעיני את צעדות ארבעת הימים בירושלים בשנות ה-60, את הפיגועים בקו 18, ראיתי עדלאידע, ואיך הוחלפו אוטומובילים לאוטובוסים של חברות אקסטרה וסופרבוס. אם אעזוב, לא ארגיש בדירה החדשה ירושלמית. השיש ברצפה, המטבח המודרני יגרמו לי לאבד את מה שהופך את ירושלים לירושלים".
(על מה שצפוי מול הדירות הישנות הללו במרכז ירושלים במהלך חודש יוני, אתם לא באמת רוצים לשמוע – אבל אם אתם מתעקשים: אז כאן)
תושבי הבתים הישנים ברחובות לב ליבה של ירושלים, הם הגחלת האחרונה של היישוב הישן. בין קירות סדוקים וזיכרונות חמים – הם העדות החיה, העובדות והסיפורים על ירושלים. כל עוד הם שם, העבר אינינו עבר – הוא הווה, חי ונושם.
