בלב מתחם התחנה בירושלים, אזור בילוי פופולרי למשפחות ולצעירים, התגלתה בסוף השבוע כתובת גרפיטי קיצונית ובוטה: "יש שואה בעזה".
המילים, שנכתבו בשחור ואדום, הצליחו לעצור לרגע את קצב המסעדות והדוכנים – ולהטיל צל כבד על אווירת השבת בעיר.
למרות שירושלים רגילה לוויכוחים ציבוריים חריפים, נראה שהגרפיטי הקשה – דווקא במתחם כזה – הפך ליותר ממסר פוליטי. עבור חלק מהמבקרים, הוא הורגש כמו חדירה בלתי צפויה לתוך מרחב שאינו רגיל לעיסוק ישיר במלחמה.
זה לא קרה באוניברסיטה או בהפגנה. זה קרה ליד ילדים עם בלונים וגלידה במהלך החופש הגדול ובשיא הקיץ.
בין בילוי, זיכרון והשוואה
הבחירה במילים טעונות כל כך, ובראשן המילה "שואה", אינה רק בחירה פוליטית. היא מערערת על הגבולות שבין אסון לאומי לבין טרגדיה עכשווית, ומעמתת את החברה הישראלית עם שאלה בלתי פתירה: מהי שואה בעידן של מלחמה מתמשכת? והאם יש קולות בתוך מדינת ישראל שבעצם רואים בישראל אשמה בכל האירוע?
על פי ניתוחים סוציולוגיים, כאשר אמירה כזו מופיעה דווקא במרחב תיירותי ובורגני, היא לא רק פונה לשלטון – אלא לחברה שמבקשת להסיח את הדעת. החדירה אל המרחב השקט יוצרת מתח, דווקא משום שהשקט הוא תנאי ההכחשה.
(ירושלים בין החורבנות: שוק מחנה יהודה מרכין ראש)
5 דקות מארנונה – חמישה עולמות נפגשים
הכיתוב נמצא במרחק של כחמש דקות הליכה בלבד מרחוב כספי בשכונת ארנונה בירושלים, שם ממוקם ביתו של איש העסקים היהודי־אמריקאי סיימון פאליק – מהתורמים המרכזיים לפעילות ציונית מגוונת וידידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לפי פרסומים שונים, ראש הממשלה אף לן בעבר באותו בית בשכונה.
האם המרחק הגיאוגרפי הקצר חושף מרחק רגשי ופוליטי עמוק – בין מי שנמצאים במעגלי ההשפעה, לבין מי שחשים צורך לזעוק בקירות הרחוב?
ירושלים כמשקפת סף סיבולת
כמו תמיד, ירושלים הופכת במה גלויה לסערות נסתרות.
לא ברור אם הרשויות יפעלו להסרת הגרפיטי או להגשת כתב אישום, אך נדמה כי גם אם יימחק – הדיון יישאר.
במרחב שבו שיח ציבורי עובר דרך פוסטרים, סטיקרים או כתובות על קירות – דווקא בחירת המקום, הטון והמילים, הופכת את הגרפיטי הזה לביטוי עמוק של סף הסיבולת של החברה הישראלית כולה.
