ירושלים של השנים האחרונות נראית כמו אתר עבודה אחד גדול שלא נגמר. רחובות נפתחים ונסגרים, תעלות נחפרות שוב ושוב, גדרות מתכת מלוות כמעט כל ציר מרכזי, וההליכה הפשוטה בעיר הפכה למסלול מכשולים. בין הרעש, האבק והפקקים, קשה שלא להרגיש שהמרחב הציבורי נדחק הצידה, ושמשהו עמוק יותר – תחושת המקום – נשחק יחד איתו.
הבנייה לא נעצרת, להפך. מגדלים עולים במהירות, שכונות מתמלאות, והצפיפות גוברת. אבל לצד ההתרחבות הזו, נדמה שהאחידות משתלטת: אותם בלוקים, אותם קווים, אותה שפה אדריכלית שחוזרת על עצמה שוב ושוב. האבן הירושלמית עדיין כאן, אבל לא תמיד כמרכיב חי ונושם – לעיתים רק כחיפוי, כמעט סמל בלבד למה שהיה פעם סגנון שלם.
מי היה האדריכל ענדוני ברמקי – ואיזו ירושלים הוא ניסה לבנות?
בתוך המציאות הזו, קשה להתעלם מהשאלה איך נראתה העיר כשנבנתה מתוך תפיסה אחרת לגמרי. אחת הדמויות שממחישות את הפער הזה היא האדריכל ענדוני ברמקי – מי שניסה, כבר בשנות המנדט הבריטי, לנסח שפה ירושלמית שמחברת בין מקומי לבינלאומי, בין מסורת להתחדשות.
ברמקי, אדריכל ערבי-נוצרי יליד העיר, למד באתונה ונחשף לזרמים המודרניסטיים של אירופה, אבל כשהוא חזר לירושלים הוא לא ניסה להעתיק מודלים – אלא לתרגם אותם. האבן נשארה, אך הצורה השתנתה: קווים נקיים יותר, פתיחות לחלל, שילוב בין אור, גינה ומבנה. כך נוצרה אדריכלות שלא ויתרה על הזהות המקומית, אבל גם לא הסתגרה בתוכה.
בשנות ה-30 הוא הפך לשם מבוקש בקרב האליטה העירונית. בטלביה ובקטמון תכנן עשרות בתים, לא רק כיחידות מגורים אלא כהצהרה תרבותית. וילות רחבות ידיים, מרפסות הפונות לגינות, קשתות עדינות ואבן אדמדמה מסוג "מזי" – כל אלה יצרו תחושה של עיר פתוחה, מחוברת, כמעט אירופית, אבל עדיין ירושלמית מאוד.
איך הפך ביתו של ענדוני ברמקי במוסררה לעמדת גבול בירושלים?
הסיפור של ברמקי לא נשאר בתחום האסתטיקה. הוא נטען במשמעות היסטורית דרמטית דרך הבית שבנה לעצמו במוסררה בשנת 1932 – מבנה שתוכנן כמקום מפגש, תרבות ושיח, והפך בתוך שנים ספורות לסמל של מציאות אחרת לגמרי.
לאחר 1948 נאלצה משפחתו לעזוב, והבית הפך לעמדת לחימה – "עמדת תורג'מן". אותו מבנה שנועד לארח אינטלקטואלים ודיפלומטים הפך לנקודת גבול טעונה, מקום של תצפית, ירי ופחד. האבן נשארה, אך התפקיד השתנה לחלוטין.
בהמשך, אחרי איחוד העיר, לא חזר הבית להיות מה שהיה. במקומו הוקם מוזיאון על התפר – מוסד שעוסק בדיוק במתח שבין גבולות לזהויות, בין חיבור להפרדה. גם היום, מי שנכנס לשם יכול לראות את סימני העבר על הקירות, לצד הניסיון לייצר שיח חדש מתוך אותם סדקים.
ירושלים של היום ממשיכה לנוע בין הקצוות האלה. מצד אחד התרחבות, פיתוח, תנועה בלתי פוסקת; מצד שני געגוע לשפה אחרת, לקנה מידה אחר, לקשר אנושי פשוט יותר בין אדם למקום. סיפורו של ברמקי לא מציע נוסטלגיה בלבד, אלא שאלה פתוחה – האם בתוך כל הבנייה הזו, אנחנו עדיין יודעים לבנות גם רעיון.
