לא רחוק מכיכר ספרא מאחורי פסי הרכבת הקלה, מסתתר רחוב קטן בשם שושן. מי שלא מכיר את ההיסטוריה שלו, לא יבין מה חסר בו. אבל פעם, עד לפני קצת יותר מעשור, זה היה אחד הרחובות הכי חופשיים, הכי צבעוניים, הכי חצופים בירושלים.
מועדון גאה, ערבי דראג, דמויות שהפכו לקלאסיקה מקומית – גייז, סטודנטים, חילונים שנשארו בעיר גם כשכולם כבר עזבו. רחוב שושן היה יותר ממקום בילוי: הוא היה הצהרה. ירושלמית, עקשנית, גאה.
זיכרון שדוהה בקירות
היום, הרחוב שקט. אולי שקט מדי. מועדונים נסגרו, הדמויות נעלמו, ורק בר קטן פתוח מדי ערב, מארח כמה עשרות סטודנטים. העיר השתנתה. לא בגלל תקנות – אלא פשוט כי האנשים הלכו.
יש מי שיאמרו: כך צריך. ירושלים חוזרת לעצמה, לערכיה. אבל אולי צריך לשאול – מה זה "עצמה"? האם זו עיר שיכולה להכיל רק זהות אחת?
(ירושלים לא ממש ליברלית אבל אוהבת לפעמים להתחפש: מי שאוהב להתבונן בצבועים בספארי – כאן)
ברקע מתקיימת המלחמה. איראן יורה, ישראל מגיבה. כל מי שגר כאן מקווה שננצח. אבל גם אם ננצח – מה נישאר? האם ירושלים, אחרי שתעמוד בגבורה מול איראן – תתחיל להפוך בעצמה לאיראן?
האם בשם הערכים, ירושלים מוחקת את מה שהפך אותה לחיה באמת?
ומה עם ערים גדולות בעולם?
מבחינה דמוגרפית, זה ברור: ירושלים מצביעה ימין. מפלגות חרדיות ודתיות שולטות בזירה המקומית והארצית. הציבור החילוני קטן, מתכווץ, מתרחק. לא מדובר ברדיפה – אלא בתהליך טבעי של עזיבה והתכנסות. אבל יחד איתם, נעלמות גם שכבות תרבות.
רחוב שושן הוא רק סימפטום. פעם הוא היה חגיגה של שונות. היום הוא כמעט התנצלות.
בברלין, מדריד, אמסטרדם או פריז – הקהילה הגאה לא נדחקה החוצה, אלא הפכה לסמל של חופש, פתיחות ותרבות. שם הבינו – שהמקום שנותן מרחב לאחר, הוא מקום חזק באמת.
במקומות כאלה, הרחובות שנולדו מהשוליים הפכו לאטרקציות, למוקדי עלייה לרגל. לא מתוך הסכמה – אלא מתוך הכלה.
(האמת שנמצאת עמוק בארון: מדינת ירושלים החדשה הוקמה – כך היא נראית כיום)
