הכניסה לירושלים מכיוון צומת שרי ישראל נראית לאחרונה כמו תמרור אזהרה למדינה שלמה. על גדרות אתרי הבנייה נמרחות כתובות ענק בסגנון "הרבי מלובביץ' המשיח", חתומות בידי הפלג המשיחי, במקביל לריח חריף של בואשית שעדיין נישא באוויר – שריד לעימותים עם מפגינים חרדים נגד חוק הגיוס. זהו אזור שבעבר סימן תחבורה, נגישות וחיבורים – והיום הפך לשטח כמעט ריבוני של קבוצות מיעוט קולניות, הפועלות כמעט מדי שבוע.
דו"חות רשמיים של הלמ"ס מצביעים על כך שכבר היום שלושה מתוך 10 תושבי ירושלים הם חרדים, והילודה החרדית צפויה לעצב מחדש את מאזן הכוחות בירושלים בעשור הקרוב. אבל מה שמטלטל יותר מהנתונים, היא התחושה בשטח: הגרפיטי לא נמחק, ההפגנות לא מפוזרות, והרחוב – פשוט לא של כולם.
(יום ירושלים? היכן הריח הכי חזק של הבואשית ומה בכל זאת זהב בעיר? בכתבה הזו)
ובדיוק ברגע שבו הממשלה דנה שוב בפטור מגיוס לחרדים, הופכת ירושלים לשטח ההדגמה של מה שקורה בישראל: אין גיוס, אין ציונות – רק שיח של כפייה דתית, ומרחבים עירוניים שנצבעים בצבעים של קנאות והפקרות.
לא מדובר רק בירושלים – זו שאלה על כל המדינה
כשתיירים יורדים מהרכבת בתחנה המרכזית, הם פוגשים את השאלה האמיתית של ישראל 2025: לא האם יקום פה רוב חרדי בעתיד – אלא איך הוא ייראה. האם הוא יבטא אמונה? קהילה? או שליטה בשטח באמצעות סמלים, הפחדה והדרה.
במקום שבו פעם דיברו על עיר מאוחדת, הפכה המציאות לפיצול מתמשך. מזרח העיר מנותק, מערב העיר מתחרד, והחילונים – נסוגים. בזמן שכולם מתווכחים על חוק הגיוס בכנסת, בצומת שרי ישראל כבר קיבלו הכרעה. והיא מריחה כמו בואשית.
אף אחד לא תלה שלט על שער העיר שמכריז "ירושלים השתנתה", אבל הרחוב מדבר. בצומת שרי ישראל כבר לא צריך לדבר על חוק הגיוס – השלטים שעל הגדרות אומרים את כל מה שצריך לדעת. הדרת נשים, מחאות שבועיות, גרפיטי דתי על גדרות ציבוריות, והעדר תגובה מצד הרשויות – כל אלה לא נולדו ביום אחד, אבל היום הם מרגישים כמו הנורמה. ואם זו הנורמה, אז מה בעצם נשאר להילחם עליו?
(שתי דקות הליכה מרחוב שרי ישראל – מי השחית ציור קיר עם דמותה של החופה ששבה? בכתבה הזו)
