בכיכר הדוידקה, אחד המוקדים המרכזיים והסואנים של ירושלים, ישב עד לא מזמן ריכוז קבוע של דרי רחוב על ספסלי האבן והעץ הפזורים במקום. עבורם, הספסלים לא היו רק מקום מנוחה רגעי, אלא נקודת עוגן: מקום לישון בו, לאכול, לשבת, ולהרגיש שייכים למרחב העירוני.
מעבר למקום פיזי, הכיכר שימשה גם מרחב חברתי. שם נפגשו, שוחחו, החליפו מידע, חלקו אוכל ולעיתים פשוט ישבו יחד. עבור רבים מהם, זה היה אחד המקומות היחידים בעיר שבו לא הרגישו שקופים.
בשבועות האחרונים הוסרו הספסלים מהכיכר במסגרת עבודות תחזוקה ושדרוג. המרחב נפתח, נוקה וסודר מחדש, אך עבור דרי הרחוב, המשמעות הייתה אחת: היעלמות המקום היחיד שבו יכלו לשהות. כעת, חלקם נודדים בין רחובות סמוכים, אחרים יושבים על כיסאות מאולתרים או על המדרכה, וחלק פשוט נעלמו מהאזור.
עבור חלק מהם, האפשרות להגיע למקלט אינה פתרון פשוט. אחרי חודשים ושנים של חיים ברחוב, עצם הכניסה למסגרת סגורה יכולה לעורר חרדה: אובדן שליטה, תחושת מחנק, פחד מהפתעות וממגע עם אנשים זרים. יש מי שחווים את הרחוב כמרחב מוכר שבו הם יודעים “לנהל סיכונים”, בעוד שמקום חדש מרגיש לא צפוי. אחרים מתקשים להאמין שמישהו באמת יכול לעזור להם לאורך זמן, ומעדיפים להישאר במקום שבו הם לפחות מכירים את הכללים הלא כתובים של החיים בחוץ.
איך מתמודדים עם דרי רחוב בירושלים ובערים בעולם?
בערים רבות בעולם מתמודדים בשנים האחרונות עם תופעת דרי הרחוב בדרכים מגוונות. בניו יורק פועלות תוכניות דיור זמני וליווי אישי, בלונדון פועלים מרכזי יום פתוחים, ובברלין משלבים שירותי סיוע עם פתרונות דיור לטווח ארוך. בהלסינקי מיושמת מדיניות של מתן קורת גג קבועה לפני תהליכי שיקום, ובטוקיו פועלות מסגרות תעסוקה ייעודיות לחסרי בית.
בירושלים, שבה המרחב הציבורי מצומצם והמורכבות החברתית גבוהה, האתגר גדול במיוחד. עבור דרי הרחוב, כל שינוי פיזי קטן – כמו הסרת ספסלים – משפיע ישירות על שגרת החיים, על תחושת הביטחון ועל היכולת להישאר באזור מוכר.
בין הדוידקה למוקדים אחרים בעיר, רבים מהם מוצאים את עצמם נעים ממקום למקום, בלי עוגן קבוע ובלי פתרון ארוך טווח. עבורם, הרחוב הוא לא רק מקום פיזי, אלא מרחב קיום. כשהוא נלקח מהם, הם נותרים בלי טריטוריה, ובלי מקום ברור בעיר שהם חלק ממנה.
