הסתיו הגיע לירושלים – וראו את היונים המתייצבות מדי בוקר ברחוב הנשיא השישי, עורק בשכונת משכנות האומה בעיר. הן מתהלכות על אבני המדרכה, מתיישבות על גגות האבן, תרות בעקשנות אחר כל פירור וגרגר. נדמה שהן הפכו לשחקניות הראשיות של עונת הסתיו המתמקמת בירושלים.
השנה, בניגוד לסתיו שעבר ואלו שלפניו, שמי ירושלים כמעט ריקים דווקא בעונה שהייתה מוכרת כמי שיש בה חיים שלמים. הסתיו, הוא גם עונת הציפורים הנודדות, אך הזרזירים והאווזים לא נראים. במקומם, היונים תפסו את השמיים והן כאן כדי להישאר. מגרשות עורבים, נועצות מבטים בחתולים ומזכירות שזו כבר לא אותה עונה, ולא אותה עיר.
קור של סתיו בשכונות הגבוהות של ירושלים
בירושלים של היום, הסתיו מרגיש אחרת – פחות טבע, יותר עיר. האוויר אמנם צונן יותר, אך השלכת כמעט ואיננה. רק היונים ממלאות את הרווח שבין האבן לענן.
בערבים הקרירים נשאר חלון אחד פתוח בבית, מזגנים כבויים, ואל הלילה מורדות השמיכות המחממות יותר. בבקרים, כשהשמש עדיין נוגעת בעדינות בגגות של השכונות הגבוהות ובהן רמות, גילה וקריית יובל, וכן אתרים כמו הר הרצל והר ציון, אפשר לחוש בהחלט את השינוי, קר וצונן. הסווטשירטים והפוטרים חוזרים לתפקידם, המאווררים יורדים מקדמת הבמה, וירושלים נעטפת באור חיוור אך רגוע.
בטון שהחליף את החצב – סתיו בירושלים
בעבר, מי שיצא לטיול בשולי העיר היה פוגש חצבים לבנים ונחליאלים צייצניים, שליחי הסתיו הקלאסיים, שהכריזו על חילופי העונות. היום, הבטון מחליף את הפריחה, ומגדלים תפסו את מקומו של הטבע. גם השלכת, כאמור, שהייתה פעם סמל עונתי ממש, כמעט שאינה מורגשת. זהו סתיו פחות פואטי, אך עדיין יש בו משהו מהקסם הישן. תחושת האטה קלה, נשימה עמוקה של אוויר צלול, רגע של שקט בין חג לחורף.
(ירושלים משנה קו רקיע: אלף דירות חדשות בדרך)
בשכונות החרדיות – "מושיב הרוח מוריד הגשם"
ועדיין, יש פינות בירושלים שבהן הזמן פועל אחרת: בשכונות החרדיות – מקור ברוך, גאולה ומאה שערים – עונת הסתיו כלל אינה נזכרת. בגני הילדים לא ילמדו על סימני הסתיו הקלאסיים וכך גם לא בכיתות הראשונות בבית הספר. שם, השנה נמדדת בתפילות ולא בלוחות שנה. שם, לא יחכו ללהקות הזרזירים המחפשות היכן לנחות ואף לא יזהו את היורה כגשם ראשון שיוציא מהאדמה את החלזונות והשלשולים. כשמגיע חג שמחת תורה, שמיני עצרת, אז ישמעו בבית הכנסת את הפסוק:
“אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם ה’, מְחַיֶּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ. משיב הרוח מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם”
זה הרגע שבו יבינו שהקיץ נפרד, והחורף נכנס לתודעה. "ברכת הטל" תמתין לאביב הבא, אבל הרוח כבר נושבת.
וכך, בין יונים על מדרכות, שמיים כמעט ריקים מציפורים נודדות, ורוח קרירה המטפסת במעלה ההרים, ירושלים שוב מוכיחה שסתיו אצלה הוא לא רק עונהף הוא מצב רוח. תדר עדין בין אבן לענן, בין זיכרון לטיפה הראשונה של גשם. וגם כשהטבע מתמעט, ירושלים ממשיכה לשיר את השיר שלה איטי, עתיק, ובלתי ניתן לחיקוי.
