חול המועד פסח 2026 מתנהל בירושלים תחת מלחמה עם איראן, ירי טילים לעבר העיר ואזעקות שנשמעות לאורך היום. ובכל זאת, בגן סאקר מתקבלת תמונה אחרת לגמרי: דשא מלא במשפחות, מנגלים עובדים, ילדים משחקים.
המתח קיים, אבל הוא לא מנהל את ההתנהלות. אנשים לא מגיעים דרוכים – הם מגיעים לבלות. יש טלפונים בכיס, יש מודעות למה שעלול לקרות, אבל בפועל השהות בפארק נראית רגילה. זו לא התכחשות למצב, אלא הסתגלות אליו, כמעט שגרה שנבנית בתוך תנאים לא שגרתיים.
איך אסקפיזם הופך להתנהגות חברתית בזמן מלחמה בירושלים?
האסקפיזם כאן לא נראה כמו בריחה, אלא כמו מנגנון פעולה. היציאה לגן סאקר, הישיבה בדשא, המנגל – כל אלה מייצרים מרחב שבו האיום נדחק לרקע, גם אם הוא לא נעלם.
זה לא אדם בודד שמנסה להתנתק, אלא תופעה קולקטיבית: הרבה אנשים בוחרים יחד לא להישאר בבית. דווקא בתוך מציאות של אזעקות וירי טילים, נוצר צורך להיות בחוץ, עם אחרים, בתוך סיטואציה מוכרת.
האפקט הוא חברתי לא פחות מאשר פסיכולוגי. הנוכחות של רבים יוצרת תחושת יציבות, כמעט נורמליות מלאכותית, שמאפשרת להמשיך. האסקפיזם הזה לא מבטל את המציאות – הוא שם לה גבול, כדי שאפשר יהיה לחיות בתוכה בלי שהיא תבלע הכול.
