הוא שקט כשהוא סגור, אבל אתה רואה בו הכול.
הכחול של הדוכן הוא כחול של רוגע
הצל של הסככה כאילו נמשך אל החוף שאין בירושלים
והמוחיטו? הוא רק תירוץ לדמיין שמש
זה לא שוק – זו סצנה
משהו בין דקה לפני השקיעה לנשימה עמוקה של עיר בלי ים
רחוב התות נשמע כמו בדיחה, אבל כך בדיוק קורים דברים במחנה יהודה
בלי לתכנן, בלי לחשוב – רק לתת לעיר לקרות
(אנחנו את הקניות שלנו לא עושים בשוק, רק אוכלים שם פלאפל אצל לוי, אבל מה קרה למקום שבו נהגנו לעשות קניות? כאן)
וזו הסיבה ששוק מחנה יהודה הוא לא רק שוק
הוא כבר מזמן נהיה סצנה של חופש
בלי גלים, אבל עם דופק
בלי חול, אבל עם צעדים יחפים בראש
אם ירושלים אי פעם תגיע לים – זה יתחיל כאן
בין קרטונים של קולה לצל שמטיל שלט צהוב
עם מוחיטו אננס ביד, ורחוב התות מול העיניים
ובלב – קצת געגוע למשהו שלא היה, אבל מרגיש מוכר
אבל מה שהכי חסר כאן – זו הרוח של החוף
זו שזזה בלי כיוון, בדיוק כמו האנשים
זו שלא מפזרת חול, אלא מחשבות
רוח ירושלמית שמרגישה כמו גל בלי מים
וכשהשוק ריק – אתה מגלה כמה הוא מלא
מלא בדמיון, בזיכרונות, ובטעמים שלא טעמת
השלטים העקומים פתאום מדויקים להפליא
וכל פינה מספרת סיפור שנשאר באוויר
(שתי דקות הליכה מחוף הים של מחנה יהודה, זה המקום לשבת בו, אם בא לך גם לקטוף היישר מהעץ – פה)
אולי זו ירושלים החדשה, ואולי זו תל אביב שבפנים
כי איפה עוד תמצא דוכן מוחיטו לצד גרפיטי של סבא?
כאן מוכרים רגעים, לא רק מוצרים
וכאן אנשים עומדים, לא רק עוברים
אז נכון, אין פה חוף
אבל יש כאן את כל מה שצריך כדי לשכוח מזה
כי לפעמים עיר שלא ראתה ים – בונה לה אחד משלה
בשלטים, בצבעים, ובמשפט שלא נאמר אבל מורגש
