במהלך חודש אפריל 2025 נעצרו שני צעירים ישראלים, תושבי נשר, שפעלו לפי החשד בשליחות איראנית – כולל ביצוע משימות איסוף מודיעין בתוך היישוב בו מתגורר שר הביטחון ישראל כ"ץ. כעת נבחנת במערכת הביטחון שאלה מטרידה נוספת: האם גם סמלי שלטון, בהם ראשי ערים בכירים, ובראשם משה ליאון, עלולים להיחשף למעקב עוין?
ראש העיר ירושלים משה ליאון מתגורר בשכונת רחביה – שכונה פתוחה ונגישה בלב העיר. לא מדובר בכיכר ספרא המוסדית והמאובטחת, שם נמצאים משרדי עיריית ירושלים, אלא בבית פרטי בלב מרקם עירוני – ומבחינת מפעילים עוינים, זה בדיוק ההבדל בין סביבה ציבורית לבין מטרה אישית וחודרנית. ההערכה היא כי ניסיון צילום או תצפית על ביתו הפרטי של ראש העיר ירושלים מהווה תרחיש אפשרי, במסגרת ניסיונות איסוף שמטרתם לערער תחושת ביטחון.
"ראשי ערים הם סמלי שלטון – והם חשופים"
לאחרונה התבטא גורם ביטחוני בנושא ניסיונות החדירה של איראן אל עומק השלטון בישראל, וציין בין השאר כי "גם אם ראשי ערים אינם מחזיקים בהכרח מידע ביטחוני גבוה, מבחינת אויבינו הם סמלי שלטון – ולכן הם חשופים. מדובר בחזית חדשה, בה תפקיד ציבורי הופך לסיכון אישי".
(יום ירושלים 2025 – מה שקורה מתחת לפני השטח – בכתבה הזו)
אבל לא רק ליאון הוא הסיפור – אלא גם ירושלים עצמה. מעבר לקדושה ולמחלוקת, זו עיר עם הזדמנויות גיוס רבות: תושבים ממזרח העיר, אוכלוסיות מוחלשות, וגם מקרים קודמים כמו זה שנחשף בכפר בית צפפא, בו נעצרו תושבים בחשד לקשרים עם גורמים איראניים. העיר מהווה תמהיל נדיר – גם סמל, גם מטרה, וגם כר פוטנציאלי לפעולת ביון של איראן.
ההיבט המטריד ביותר הוא התחכום: אין כאן ניסיון ישיר לפגיעה, אלא בניית תשתית איטית של חדירה – תצפיות, צילום אתרים רגישים, לימוד שגרות יומיום. בירושלים, שבה מתקיימים זה לצד זה אתרי ממשל, בתי מגורים של בכירים, מוסדות חינוך ממלכתיים וישיבות מרכזיות, כל תנועה יכולה להפוך למידע מבצעי. גם ביתו של ליאון, הממוקם בשכונה נינוחה יחסית, מהווה מטרה קלה למעקב בלתי מורגש.
(מה יהיה עם הסירחון של הבואשית במרכז ירושלים – בכתבה הזו)
במערכת הביטחון לא פוסלים תרחישים של צילום מרחוק, בדיקת דפוסי כניסה ויציאה, ואף שימוש ברוכבי אופניים או שליחים תמימים לכאורה כדי לאסוף נתונים. זוהי החזית האזרחית החדשה – לא עוד רק מתקנים ביטחוניים, אלא האנשים שמייצגים את מדינת ישראל מבפנים. ככל שהמודיעין האיראני מחדד את השיטות, כך נדרשת גם המערכת הישראלית לחשוב מחדש על קווים אדומים – ולפעמים גם על גבולות האמון.
