בערב ראש השנה, כאשר השולחנות בבתי ישראל התמלאו בסמלי חג, רחוב עזה בירושלים נחסם והפך לאתר אחר לגמרי. בני משפחות החטופים ותומכיהם התיישבו שם לארוחת חג מאולתרת – לא חגיגית, לא שלווה, אלא טעונה בכאב ובתקווה אחת: לראות את יקיריהן חוזרים מעזה.
ירושלים בין חג למחאה
הבחירה למקם את המאהל דווקא ברחוב עזה, סמוך למעון ראש הממשלה, לא הייתה מקרית. זהו ציר תחבורה מרכזי, בדרך כלל הומה מכוניות והולכי רגל. בערב הזה, הוא התמלא בשולחנות מתקפלים, כיסאות פלסטיק ונרות קטנים שנדלקו באוויר הקריר של תחילת תשרי. התמונה הזו – ארוחת חג בכביש סגור – הפכה לסמל מוחשי של ירושלים כעיר מחאה, שבה החגים מתערבבים עם הקריאות להשבת החטופים.
מאהל המחאה בירושלים
המאהל פעיל כבר כמה ימים, ומרכז אליו משפחות, חברים ואנשים מן השורה שמסרבים להסתגל ל"מצב החדש". בזמן שרוב הציבור מתכנס סביב שולחן החג ומסיט את מבטו מהחטופים, הם בוחרים לשבת על אספלט אפור, מול מעון ראש הממשלה, ולהפוך את ראש השנה לאירוע טעון של זיכרון והתעקשות. עבורם, זו לא עוד ארוחת חג עצובה – זה מעשה פוליטי, אנושי ומוסרי.
רחוב עזה ומעון ראש הממשלה בירושלים
השקט שנשבר מדי פעם במחיאות כפיים, בנרות שנדלקים או בדברי עידוד, משרטט קו גבול ברור בין מי שהשלימו עם מציאות החטופים לבין מי שמסרבים להניח לה. אלה שיושבים ברחוב עזה בערב החג אינם המון רחב, אלא קומץ עקשנים אחרונים, שנושאים על כתפיהם את הדחיפות שלא לתת לשאלה הזאת להישכח. הם מציינים חג – אבל חג שאין בו שמחה.
ירושלים כמראה לחברה הישראלית
ירושלים ידעה אינספור רגעים שבהם הרחוב נעשה במה למחאה, אבל הבחירה בחג כה מרכזי מעניקה למחאה הזו מימד נוסף. בעוד העיר מתכסה באורות ראש השנה ובתפילות בתי הכנסת, רחוב אחד הופך לראי של חברה שסועה: בין שולחנות מלאים לבין כיסאות פלסטיק על הכביש, בין סעודת חג משפחתית לבין ארוחת חג עצובה של מחאה. כאן, בלב ירושלים, מתכנסים הפערים – והעקשנות של מי שמסרבים לשתוק.
