גם במחזור הליגה הקרוב, ממש ביישורת האחרונה לפני הפלייאוף, תשחק בית"ר ירושלים במשחק המרכזי של ליגת העל, שייערך ביום שני ויסור למעשה את המחזור כולו. יריבתה במרוץ האליפות, הפועל באר שבע, תשחק נגד הפועל חיפה 24 שעות קודם לכן, במשחק ביתי באצטדיון טרנר, במה שמגדיל את הסיכוי שבית"ר תעלה למעשה למשחק שלה בלחץ גדול עם אופציה ל-9 נקודות הפרש בצמרת.
נהוג לטעון שכדי לזכות באליפות צריך בסופו של דבר "לנצח יותר משחקים מהיריבות" ו-"כולם משחקים נגד כולם". זה נכון עובדתית, אך למעשה לסדר המשחקים יש משקל בלחץ על השחקנים, מפני שהוא מחלחל עמוק לתוך המודעות שלהם את רמת החשיבות הגבוהה של המשחק. לפעמים, הלחץ הוא משקולת. יש הבדל גדול מאוד אם בית"ר ירושלים תעלה למשחק החוץ שלה, הקשה בפני עצמו, נגד מכבי נתניה כשהיא במרחק 9 נקודות מהפועל באר שבע, לעומת סיטואציה הפוכה לכאורה שבה באר שבע היתה משחקת אחרי בית"ר ירושלים ונניח היתה עולה לשחק עם 3 נקודות יתרון בלבד בצמרת.
מדוע אין שעת משחק אחידה בצמרת ליגת העל?
משחקי ההכרעה במחזורי הסיום של הפלייאוף בליגת העל אמנם ישוחקו בשעה אחידה, אך משיקולי רייטינג יוצא שבית"ר ירושלים משחקת רבות במה שמוגדר כ"משחק המרכזי", וכך קורה שיש עליה לחץ גדול כשהמרוץ הוא ראש בראש. לא רק שהאפקט הזה הוא לרעת בית"ר ירושלים, הרי שהפועל באר שבע נהנית למעשה מהאפקט ההפוך – עלייה למשחק שלה עם פחות לחץ, במה שבעצם הופך לביצה ותרנגולת: באר שבע מנצחת במשחק שחשיבותו מראש פחות ידועה, ובית"ר ירושלים כושלת במחזורים האחרונים במשחקים שחשיבותם מתעצמת בעקבות הפער בצמרת.
בפסיכולוגיית הספורט המצב הזה מוכר, במה שמחקרים רבים כבר אוששו והוכיחו כי הלחץ על השחקנים פוגם כמובן ביכולתם, וכי יש לייחס אותו במצבים כאלה ל"רמת תודעה גבוהה מדי" לתוצאה של היריבה למאבק, בעיקר כשהמאבק הוא כפול, ראש בראש בין שתי קבוצות, ולא יותר.
בית"ר ירושלים היא קבוצה הרבה יותר מעניינת מהפועל באר שבע, עם קהל אוהדים רחב ועצום גם כשמדובר ב"אוהדי כורסא". מחוץ לבאר שבע, אין כמעט אוהדים לטוענת לכתר, אך מחוץ לירושלים יש לבית"ר ירושלים זכות לגיטימית אף לטעון לתואר "הקבוצה של המדינה". זה מובן למה זכייניות השידור יעדיפו לקבל את בית"ר ירושלים לשידורי המשחקים המרכזיים שלה, אך האם זה בעצם הופך לעוד קושי של בית"ר במרוץ כל כך צמוד לאליפות?
