בירושלים הולכת ומתפשטת תחושה שאין לה עוד מרחב להכחשה: החטופים בעזה עלולים שלא לשוב. דבריו של הנשיא דונלד טראמפ, שלפיהם כארבעים מהם כבר אינם בין החיים וכעשרה בלבד עדיין שורדים, מהדהדים בעוצמה ברחובות העיר ומטלטלים את לבבות המשפחות. מול שתיקת הממשלה והאדישות הציבורית ההולכת ומתפשטת, הופכת ירושלים לזירה של כאב מתמשך ומחאה מתריסה.
אוהלים ברחוב עזה – לבה של המחאה
בימים האחרונים הפך רחוב עזה בירושלים, הסמוך למעון הרשמי של ראש הממשלה, למוקד עצב וזעם. אוהלים הוקמו על הכביש הראשי, והמשפחות – שנשברו מהמתנה חסרת תוחלת – התבצרו בלב העיר. בעיני רבים מהם, הממשלה ממשיכה בשגרת יומה כאילו דבר לא קרה, בעוד יקיריהם קמלים בעזה.
מחאת החטופים בירושלים מתרחבת
על רקע זה, הולכת ומתפשטת בקרב המוחים ההבנה כי המאבק הנוכחי לא מניב את פריו. חלקים נרחבים בציבור הישראלי התרגלו למציאות האכזרית, ובצל הנרמול הזה מתחדדת בקרב המשפחות תחושת חירום: ייתכן שאין ברירה אלא להסלים את הצעדים, גם במחיר עימות ישיר עם מוקדי הכוח.
אלפים ירדו מכיכר פריז לרח עזה, פינת מטודלה בעקבות קריאתה של ענת אנגרסט pic.twitter.com/3cffK1xYBZ
— לירי בורק שביט (@lirishavit) September 20, 2025
מצעד מכיכר פריז אל מעון ראש הממשלה
במוצאי שבת, כאשר המפגינים התכנסו שוב בכיכר פריז שבשכונת רחביה – מקום שנהפך למוקד שבועי של זיכרון ותפילה – הוחלט שלא להסתפק עוד בעצרת. משם יצאה תהלוכה רועמת לעבר מעון ראש הממשלה. ההתקדמות ברחובות ירושלים לא סימלה רק צעדת מחאה, אלא גם קריאת חירום: זה רגע האמת האחרון עבור החטופים. לתחושת המצוקה נוספה בסוף השבוע תמונת תעמולה פרובוקטיבית שפרסם חמאס – ובה נראים כל החטופים תחת שם אחד: "רון ארד". הבחירה דווקא בשמו של הנווט הישראלי שנפל בשבי ארגון אמ"ל בלבנון בשנת 1986 ומאז גורלו לא נודע, נתפסה לא רק כעלבון צורב למשפחות אלא גם כאזהרה היסטורית – רמז שקורע את ההווה אל מול פצע פתוח שהחברה הישראלית לא הצליחה לסגור כארבעה עשורים.
