גניבה בזמן מלחמה – ונשק שמיועד לירי גם על ירושלים?

בין אם זה קורה בביר הדאג' או בגבול עזה – המרחב שבו מדינה מאבדת שליטה על נשקה הוא מרחב שמתקרב לירושלים.
העיר לא צריכה להופיע בכתב האישום כדי להבין שהיא היעד הבא.
היא לא זקוקה לכדורים כדי להרגיש שצה"ל דולף – ושמשהו עמוק מתערער מתחת לפני השטח.

ההודעה עצמה נשמעת כמעט פורמלית: שלושה תושבי ביר הדאג', אזרחים ישראלים, הואשמו בגניבת נשק מצה"ל במהלך המלחמה עם חמאס. אבל אז מופיעה התמונה – והיא מספרת סיפור אחר: נשק מאג, רובים, אלפי קליעים בארגזים סדורים. הכל מוכן לפעולה.

(אימה בירושלים: איים לרצוח במרתון האופניים בעיר)

לא רק גניבה – שבר ריבוני

נשק לא נגנב רק מהצבא. הוא נגנב מהאמון.
שלושה אזרחים ישראלים, שפועלים בעיצומה של מלחמה, תוך כדי תנועה של צה"ל, חודרים לשטחי אש, גונבים נשק ממטווח, ממשאית, ולפי כתב האישום – אפילו מתחת לראש של חייל ישן.
זה לא פשע. זו שחיקה של עצם מושג הריבונות.

כשצה"ל נפרץ – העורף כולו חשוף

הירי אולי מתחיל בעוטף – אבל תחמושת שנגנבת עלולה לעבור למזרח ירושלים, לשטחים, או אפילו לידיים פליליות־לאומניות בעיר עצמה.
גבול גאוגרפי איננו גבול תודעתי.
וכשחולשה מדינית פוגשת קבוצות בעלות עניין – הנשק עובר, והחברה נפרצת.

מה שמראים המחקרים – בבירור

מחקרים במדעי המדינה ובסוציולוגיה ביטחונית מצביעים על קשר הדוק בין אובדן שליטה על נשק צבאי לבין קריסת אמון ציבורי, התגברות פשע חמוש, והתפוררות הגבול שבין אזרחות לטרור.
במקומות שבהם אמצעי לחימה זולגים מהצבא החוצה – נוצר איום כפול: גם ביטחוני־פיזי, וגם מוסדי־תודעתי.
המרחב הציבורי מאבד את תחושת המוגנות.
האזרחים מתחילים לחפש פתרונות פרטיים.
הצבא, שהיווה פעם סמל לחוסן, נתפס כחשוף – ולעיתים גם מנותק.
בישראל, שבה גבולות החברה והצבא תמיד היו מטושטשים – כל סדק כזה מקבל אפקט כפול.

(החיים חוזרים לכותל המערבי – עם נטילה ודמעות)

ירושלים – לא בכתב האישום, אבל תמיד בקו האש

התמונה מהנגב, החקירה בדרום, הדיון בבית המשפט בבאר שבע – כל אלה מתרחשים רחוק מהחומות.
אבל דווקא ירושלים היא העיר שהכי תלויה באמון, בריבונות ובחוק.
וכשהנשק בורח מהצבא – הרעש אולי מתחיל במקום אחר, אבל ההד תמיד יגיע לעיר הזו.