ביום חמישי, 5 ביוני 2025, ירושלים מתעוררת לאחד הימים הטעונים בשנה – יום מצעד הגאווה בעיר, שצפוי להתקיים משעות אחר הצהריים בין גן הפעמון לגן העצמאות. אבל דווקא בשעות הבוקר, כשהרחובות עדיין פתוחים והתנועה זורמת, המצלמה שלנו עוצרת במוקד אחר לגמרי: התחנה המרכזית של ירושלים.
בתמונה שנלכדה סמוך לתחנת יצחק נבון, בכניסה הראשית לעיר, ניכרת אווירה שונה. אנשים יושבים בצל, מתבוננים סביבם, חלקם תיירים, חלקם מקומיים. ובעיקר – הרבה שקט. התחושה: משהו עומד להתרחש, אבל טרם קרה. או שאולי חלק מהציבור כלל לא מתכנן להגיע?
(10 שנים אחרי הרצח – מצעד הגאווה צועד בירושלים כמה מטרים, אבל קהילת הלהט"ב בורחת מהעיר – ובצדק מבחינתה)
בעבר, היו שנים שבהן קבוצות אידיאולוגיות שונות ניסו להגיע לעיר דווקא ביום זה – אם למחות, ואם לצעוד. אך בשנתיים האחרונות ניכרת תופעה הפוכה: לא מעט ירושלמים בוחרים לצאת מהעיר ביום המצעד, ואחרים – בעיקר במגזרים שמרניים – פשוט מדירים את רגליהם מהמרכז. גם קווי האוטובוסים נראים היום פחות עמוסים, והמתח סביב הסדרי האבטחה רק מוסיף לתחושת המתנה שקטה אך טעונה.
צומת של שקט, עיר של קונפליקט
האם התחנה המרכזית, נקודת הכניסה והיציאה של ירושלים, הפכה למראה של אלו שבחרו לא להשתתף? האם השקט המנומנם של שעות הבוקר מסמן בריחה או דווקא סובלנות שקטה? קשה לדעת. אבל ביום שבו הדופק העירוני עולה – דווקא הצומת הזה, הפונה החוצה, מספר סיפור הפוך: של תנועה מתונה, של מרחב שלא כולו בתוך הרעש.
ככל שניכנס אל תוך שעות הצהריים, ייסגרו רחובות רבים במרכז העיר, והאבטחה סביב המצעד תוגבר משמעותית. ובינתיים, במרחק של שני קווי רכבת קלה משם, יושבים על ספסל ירוק בשקט – ולא בטוחים אם להיכנס לעיר או להישאר על הסף.
(בתחנה המרכזית יש ציור קיר שרוב מי שעובר לידו מרגיש חובה להצטלם איתו ועוד יותר מזה – סבור שייתכן ויש בו מזל)
