ירושלים נכנסת לבוקר של חמישי כאילו היא לובשת בגדים קלילים יותר, יממה לפני שישי ואחריו שבת. יש משהו שונה בקצב – אולי זו השמש שכבר לא מהססת, אולי זו ההפוגה בין סערה לסערה. בכיכר שבסמוך למשכנות האומה יחלפו בקרוב רכבים רבים בדרכם לשוק מחנה יהודה לקניות, או לכיוון מרכז העיר. ברחוב בצלאל שנמצא כמה מטרים מכאן, קו 17 מחליק בשקט, נהג מחייך אל קשישה שלא הספיקה לרוץ, והיא עולה בלי להוציא מילה, רק מניחה יד על כתפו ונכנסת פנימה.
ליד התחנה המרכזית, שגרה עטופה בכחול כהה – כמה מאבטחים מחליפים מילים ליד מחסום ביטחון, בודקים מסמכים בחצי־עין, חצי־הרגל כבר בתוך סוף המשמרת הלילית. לידם צעירים עם אוזניות ואפילו זוג שפותח קפה שחור על גג הרכב. היום עוד ארוך, ואולי כבר קצר מדי.
בכיכר וולפסון, הרחוב שקט מהרגיל. זוג תיירים מחזיקים מפה מקומטת ביד אחת וביד שנייה סלפי־סטיק – מנסים להבין אם זה הכיוון לרובע היהודי או לתחנת האוטובוס. אף אחד לא עוצר לעזור, אבל אחד הנהגים מסמן להם עם האצבע שמאלה, כאילו העיר מדברת דרכו.
ברחוב אגרון, פועל ניקיון שוטף את המדרכה בנחישות, דגל ישראל נתפס ברוח ונופל חצי מטה על עמוד חשמל – אף אחד לא שם לב, רק חתול אחד שעצר להביט.
האוויר ירושלמי. נקי, קצת יבש, קצת מתקתק. הרחובות עדיין מלאים בפרטים קטנים – צללים שנופלים בדיוק על תמרור, שקית שתלויה על סורג כאילו היא גרפיטי זמני. יום חמישי – מי שכבר התחיל אותו, מתקרב לסופ"ש.
(ערבים נגד יהודים בחניה? בלגן שחוזר על עצמו במעוז ההייטק בר חוצבים)
