ירושלים פותחת את השבוע מתחת לשמש יוני בוהקת, אבל עם ענן לא קטן של דאגה. אחרי סוף שבוע מתוח של מתקפת טילים מצפון ומדרום, והמתקפה הישראלית באיראן — העיר נמצאת במתח שבין איום ביטחוני לבין שגרה אזרחית שמסרבת להישבר.
מול חניון כיכר ספרא, המוביל ישירות למתחם העירייה והאולמות התת-קרקעיים, נראים הבוקר מעט הולכי רגל נכנסים ויוצאים — אך לא מדובר רק בנהגים או פקידי עירייה. המרחבים התת-קרקעיים בירושלים קיבלו תפקיד כפול: חניונים בבוקר, מקלטים פוטנציאליים בלילה.
גם הקירות מדברים — ציורי קיר צבעוניים מציגים דמויות מגוונות, כאילו מנסים להזכיר שגם בתוך החשש והמתח, ממשיכה העיר הזו להיות עיר של חיים, של הליכה משותפת, של קצב בלתי ניתן לעצירה.
הרחובות אולי דלילים מהרגיל, אבל הדופק הירושלמי לא יורד — הוא רק משנה קצב. העיר דרוכה, אך איתנה. בכל סיבוב כיכר או ירידה לחניון — רוח התקווה והחוסן עדיין שורה, גם כשמעל הראש שורקות אזעקות.
(בתי הכנסת בירושלים נותרו סגורים לגמרי בשבת – כך זה נראה)
ובתוך כל זה, חלק מהירושלמים ממשיכים לנוע: לעבודה, לבית הכנסת, לקניות — כאילו לומר לעולם כולו שירושלים אולי פגיעה, אבל לא נשברת. היא לא עוצרת לגמרי — היא רק מתכווננת מחדש, כמו הלב עצמו.
