בתמונה שצולמה באחת הסמטאות של מרכז ירושלים – באזור בית יעקב, מזכרת משה ובסמוך לבית הכנסת חסד ורחמים – ניכר השילוב בין ישן ועמוק לבין נגיעה עכשווית: צמחייה שופעת, כיסא גלגלים ריק, ודגלים שתלויים כמו מחכים שיקרה משהו. זו עיר שלא רצה לשום מקום – אלא מזמינה אותך להישאר רגע.
השקט הזה איננו חוסר חיים – אלא חיים מסוג אחר. לא הפגנות, לא רעש תשתיות, לא זעם של רשתות – אלא סירים על אש קטנה וילדים שמשחקים בפנים. העיר של אחרי השבת היא אולי הכי אמיתית שיש.
דווקא בימים שבהם נדמה שהמרחב הציבורי נבלע לתוך מהומה, יש כוח לרגעים הקטנים. איש עובר ברחוב, הכלבים נובחים, ועל המרפסות עציצים שטיפסו עד הקומה השנייה. זו לא ירושלים של שערים גדולים – אלא של שגרה מתעקשת, של חיים שמתחבאים בגומחות שבין רגע לרגע.
(סיור בבית הכנסת חסד ורחמים, בדיוק חצי מטר מהסמטה הקטנה שאתם רואים בתמונה – ייתן לכם לפתוח שבוע רגוע)
מה צפוי השבוע – ומה אסור לשכוח
שבוע חדש נפתח בעיר, עם ציפייה לאירועי קיץ, הופעות שכונתיות, אולי מתישהו חזרתה של תנועת הרכבת הקלה במלואה, וגם המשך עבודות ברחוב יפו. לצד המולת היומיום, הרגעים כמו זה שבתמונה מזכירים שיש עוד שכבות בעיר הזו – לא רק תוכניות מתאר, אלא זיכרון חי שנושא את עצמו ברחוב.
ובין פקקים, קיץ, תיירים וחדשות, לפעמים כל מה שצריך זו סמטה אחת שקטה עם דגל כחול־לבן מתנפנף – כדי להיזכר למה כל זה עדיין מרגש. וכשמביטים טוב בתמונה, אפשר להבחין במה שאין בה: מהירות, בהלה, או רעש מיותר. ירושלים יודעת גם לעצור – ומזמינה אותנו לעצור איתה. לפעמים, זה כל הסיפור.
