ירושלים, יום רביעי בבוקר. השעה קצת אחרי 11, השמש כבר קופחת, אבל התחושה – כאילו מישהו לחץ על "השהייה". ברחוב הראשי של שוק מחנה יהודה, ממש מול השלטים הגדולים שמורים על דרכים, כיוונים ועתיד אפשרי – עוברות דמויות לאט. תיירים עם שקיות, חייל בודד, בעלי עסקים שמחכים ללקוח הבא. ואף רכב לא נראה באופק.
תנועת הרכבים כמעט נעלמה, הרגליים שולטות במרחב – וזה אולי הסימן הבולט של ירושלים בשבועות האחרונים: עיר שמנסה להחזיק קצב, אבל לא מצליחה באמת להמריא. בצומת הזה, שבו נפגשים סמטאות השוק, תחנת רכבת קלה עתידית ושלטי הכוונה לרחוב הנביאים ולעליאש – הכל עומד. יש כביש, אין תנועה. יש שמש, אין דופק ברור.
אם כבר שוק מחנה יהודה עוצר ונרגע – זה הזמן ללהיט העונתי שלידו
מאחורי התמונה הזו עומדת תחושת המתנה שמוכרת כל כך לירושלמים – המתנה לשקט, לתיקון, אולי פשוט ליום רגיל. ההולכים ברחוב לא ממהרים, הפנים שקטות. לא מדובר ביום חג ולא ביום אסון – אלא ביום ירושלמי באמצע השבוע, שבו הסימנים הקטנים מספרים סיפור של עיר שמנסה, מתאמצת, אבל עדיין לא מצליחה לחזור לעצמה באמת.
זו ירושלים של 7 במאי 2025: עוד לא בשיא חום, לא בשיא מהומה, אלא בין לבין – מצב זמני שהפך לקבוע.
