בשעה שרוב המדינה עדיין מלקקת את הפצעים – חלקם מוחשיים, חלקם בלב – הרחובות של ירושלים מספרים סיפור אחר: סיפור של עמידה, של רצון להמשיך בתוך שגרה שמתהווה מחדש מדי בוקר, כאילו לא נשמעה אזעקה בלילה, כאילו השלווה לא הופרעה באחת.
התמונה צולמה מול מלון קינג דיויד – אותו מלון אייקוני שאירח לאורך השנים נשיאים, ראשי ממשלה, נציגים ויוזמי הסכמים, וגם כמה מבשרי אשליות. משמאלו, מגדל ימק"א המואר שצופה על הכל – יציב, כמעט נצחי, כמו סמל לכך שיש כאן משהו עמוק יותר מהכותרות של הבוקר. אור הפנסים משתקף על קירות האבן הירושלמית, והדגלים – תנועתם קלה ברוח – משלימים את התמונה.
עץ הברוש מימין מזדקר אל השמים, כמו לא מוכן להתכופף – גם כשהטילים באוויר. יש משהו בירושלים הזו, הריקה יחסית, שמחזיק את הלב במקום. הרחובות דוממים, אך לא כבויים. כל חלון סגור כמו בוחר בזהירות האם להיפתח, וכל עובר אורח כמו אומר בליבו: "אם אני כאן – כנראה שעדיין יש למה".
בירושלים, גם הפסקות מתוחות מרגישות כמו תנועה. גם שקט הוא רעש. ודווקא מתוך הדממה – יוצא הדופק.
(על התינוקת שמטופלת בהדסה באזור החירום מתחת לאדמה – כבר שמעתם? בת 24 ימים)
