רחוב קינג ג'ורג' בירושלים יודע ימים עמוסים, אבל נדמה שכמה רגעים השבוע חידדו את קצב העיר. מונית לבנה עוצרת בדיוק מול תחנת האוטובוס, אישה מנסה להיכנס אליה באיטיות. מאחוריה – שיירה של נוסעים, חלקם בוהים מהסיטואציה, אחרים פשוט מותשים מהחום ומההמתנה. גם אם רק לרגע, העיר כמו עצרה את הנשימה.
הסצנה הזו ממחישה את ירושלים של יום חול: מצד אחד יעילות עירונית שמנסה להתקדם, ומנגד האנושיות שמבקשת רגע של חסד. מבט חטוף בתמונה מגלה את הרב-שכבתיות הירושלמית – צעירים, מבוגרים, חרדים, עולים מאתיופיה, ונוסעים אקראיים – כולם עומדים יחד בתחנה אחת, ממתינים למה שיבוא.
אין כאן דרמה גדולה, אבל יש אמת ירושלמית קטנה: כל אדם ברחוב נושא את היום שלו, את הסיפור שלו, ואת הדרך שהוא ממתין לה. רגעים כאלה אינם נכנסים למהדורות החדשות – אבל הם לב ליבה של עיר שמחברת בין מהירות לאנושיות.
(בסוף כולם, עם כל השוני ביניהם, יעמדו מול קיר צבעוני בתחנה המרכזית בירושלים וכנראה גם יצטלמו לידו – כאן)
דווקא מהמדרכה הזאת, דווקא מהרגע הזה, נבנית ירושלים. לא רק בחגים ובאירועים – אלא בשגרת היומיום. במבטים, בציפייה, ובשנייה הקטנה שבה כל אחד שואל את עצמו: האם האוטובוס הזה ייקח אותי הביתה?
אין צורך לצעוק כדי להבין שמשהו מתרחש. לפעמים דווקא השתיקה, המבטים הצדדיים, וההמתנה הלא מוסברת הם אלה שמספרים את הסיפור של עיר שלמה. התחנה הזו, כמו רבות אחרות בירושלים, היא יותר ממקום מעבר – היא מראה של חיים. וכל מונית שעוצרת מבהירה כמה דק הוא הגבול בין סבלנות להתפרצות.
ביום אחר אולי אף אחד לא היה שם לב, אבל דווקא עכשיו – הכל היה טעון יותר. עוברי האורח לא היו רק נוסעים. הם היו שחקנים בסצנה של עיר שלעולם לא נחה באמת. וברקע? הצל של קיץ מתקרב, וחום שמוליך את כולם בקצב שלא תמיד אפשר לעמוד בו.
(או שאתם מתמצאים בעניינים, או שלא – אבל אם בעניינים, אז לדעתנו אתם כאן)
