הולך רגל אחד, חולצה כחולה, תיק על הכתף – והעיר פתאום שקטה יותר. השמש נופלת על הכביש המישורי שמול מגדל, שבו אולי חותמים עסקאות עתיד, אבל על המדרכה – הזמן כמו עובר לאט יותר.
זה יום שישי בירושלים, ורחוב בית הדפוס – שלרגע נראה כמעט תל אביבי – נזכר פתאום שהוא בירושלים: פיסות של אבן ירושלמית, דגלים קלים ברוח ורמז למשהו בלתי מוסבר שנח על האוויר.
בצד אחד פיצרייה, בצד השני מודעות לפרויקט חדש. בינתיים, מישהו לוקח קפה לקחת ומתיישב על הספסל כאילו לא ממהר. אולי הוא לא באמת ממהר. אולי זו רק העיר שלימדה אותו שלפעמים עדיף לעצור.
ויש בזה קסם, דווקא בימים האלה של חום, פוליטיקה ורעש – למצוא רחוב אחד שנראה לרגע כמו תשובה.
בקצה רחוב בית הדפוס עומד שומר ליד אתר בנייה, נשען על קיר לבן, בוהה באוויר כאילו מחכה שיקרה משהו. אבל שום דבר לא קורה, וזו בדיוק הנקודה. כי בירושלים, דווקא השקט יכול להיות החדשות.
רוח קלה עוברת בין העצים, מניפה לרגע דגל ישראל שתלוי ליד שער מתכת זמני. יש בזה משהו סמלי – בין בניין חדש לגעגוע ישן, בין מה שצומח לבין מה שכבר נשכח.
ואז נשמעת צפירה מרוחקת של אוטובוס בקו מוכר. מישהו ממהר לקראת שבת, מישהו אחר רק מתחיל את היום. ככה זה בעיר שאין לה קצב אחד – יש לה דופק, והוא משתנה כל רגע.
(מכירים את השלטים הממוספרים הקטנים שנעוצים על העצים בירושלים? פה כנראה מוסתר אוצר מסתורי)
