יש ימים שבהם הדופק של ירושלים נמדד לא במה שקורה, אלא במה שלא. יום שלישי, 13 במאי 2025, הוא בדיוק כזה. אחרי שבועות עמוסים של חג, מטיילים, צליינים, חיילים, דגלים ופקקים – הבוקר הזה מרגיש אחר. פחות רעש, פחות תזזית. העיר לובשת גוון רגוע. לא קפוא, לא ישנוני – פשוט מתון. כמו מישהו שלקח שאיפה עמוקה אחרי מאמץ.
בתמונה שצולמה ברחוב המלך דוד, במרכז העיר, נראים שני מטיילים צועדים בנחת. מאחוריהם קו של דגלי ישראל שעדיין לא הוסרו מאז אירועי יום העצמאות. סביבם – מרבדי פרחים צהובים ששתלה העירייה מול הכניסה למתחם ממילא, מעגל שקט של צבע בתוך הקיר האבן הירושלמי הקבוע.
וכמו בתמונה, כך גם ברחובות. הקצב איטי. פחות צפירות, פחות ויכוחים, פחות מבטים דרוכים. אפילו בפסגת רחוב יפו, שדרכו חוצה את מרכז העיר, מורגשת הקלה. הרוח שמנשבת בין הבניינים לא מביאה איתה אבק – אלא תחושת ריווח, כאילו מרחב נפתח מחדש.
מדי פעם עוברות קבוצות קטנות של תלמידים על מדרכות ולצידם תיירים עם מפות – אבל הם לא ממהרים. בשדרה ממול, בעל חנות פותח באיטיות את הסורגים, משליך מבט אל הדגלים שברוח, ושולח חיוך קצר לידידה שעוברת מולו.
בעוד יומיים ידליקו גם בירושלים מדורות – איפה ממש אסור לחשוב על זה? בכתבה הזו
ביום כזה, כששום דבר גדול לא מתרחש, אפשר פתאום להרגיש את העיר כמו שהיא באמת. עיר שנעה בין קדושה לשגרה, בין דגלים לדממה, בין צעקה לשקט שאחרי. לא צריך מהומות או מבזקים – רק מבט אחד, והליכה פשוטה ברחוב.
