רחוב קינג ג'ורג' בשעות הבוקר, יום אחרי החג. התחנה בסמוך ל'טליתא' פעילה, האנשים מחכים, חלקם עם תיקים, אחרים סתם עומדים, בוהים. האוטובוסים מגיעים כמו תמיד – אבל הקצב איטי, השגרה חוזרת בצעדים מדודים.
מול תחנת האוטובוס יושבת ירושלים של אבנים וצל, עץ בודד, חזית אבן ירושלמית ושעון עגול שמצביע על מה שכולנו מרגישים – הזמן מתקדם, אבל משהו עדיין תקוע על מצב ביניים. לא חג, לא חול.
זו לא ירושלים הומה של ימי שוק, אבל גם לא עיר ריקה. זו פשוט עיר שחוזרת לעצמה. באמצע השבוע, באמצע הדרך, בין החג ובין הקיץ, בין צליל מצלמה של תייר למבט שקט של מקומי.
דווקא במעבר בין עונות וימים, נחשפת השכבה העמוקה יותר של ירושלים: קצב פנימי שלא מושפע ממועדים. התחושה היא של עיר שמכירה את עצמה היטב – ויודעת בדיוק מתי לא למהר.
הרגעים האלו, בין התחנה לאבן, בין עמידה להליכה, מגלים את הפער שבין מי שגר בעיר לבין מי שעובר בה. תושב קבוע יבחין גם בפרטים הקטנים, המבקר רק יחפש את "החוויה".
(איך הדיירים הכי ותיקים בירושלים שורדים את המהפך במרכז העיר? ובכן, זו כנראה שאלה של הניסיון שלהם)
קינג ג'ורג' לא מבקש להרשים. הוא פשוט נמצא. ביום רגיל אחרי חג, הוא משמש במה שקטה לרגעים שאחרים מפספסים – והם דווקא אלו שמרכיבים את דופק העיר.
