ברחוב אחד, בתוך שגרת תחבורה ופרחים מסודרים באדום עז, מסתתר אחד הסימנים הברורים ביותר לכך שירושלים מעולם לא סיימה להיבנות. הכיכר הקטנה בלב מרכז העיר – בין הרחובות אגריפס, יפו ושוק מחנה יהודה – עטופה בפריחה צבעונית, אבל לא פחות מזה: מוקפת עגורני ענק, גדרות פלדה, ושלטים שמכריזים על עוד שינוי עירוני שעומד להגיע.
למי שעובר במקום מדי בוקר, נדמה שהכול בשליטה: הכביש שקט, התנועה מסודרת, והבניינים סביב עומדים יציבים. אבל מספיק להרים מבט כדי לזהות את הדחפור, הבטון, וכיתוב גרפיטי שפעם היה מחאה וכיום נטמע ברקע. ירושלים של הבוקר מצטלמת יפה, אבל בונה את עצמה מתוך רעש שמתחבא בזווית התמונה.
במרחק יריקה מהכיכר, הקצב חוזר למה שירושלים יודעת הכי טוב – ערבוב עדין של קודש, חול ופקק תנועה. וזה בדיוק הרגע שבו היא הכי יפה: כשהיא לא מתאמצת להרשים, רק להתקיים.
(שיפוץ של מבנה בשכונת טלביה: ממש לא בשבילנו, כמה מיליונים זה שווה? בכתבה הזו)
מי שממהר לפספס את הרגעים האלו, לא יבין מתי העיר משתנה. לא מדובר במהפכות – אלא בטפטוף שקט: עוד בניין שמתעורר, עוד רחוב שנסגר זמנית, עוד עץ שנכרת לטובת תשתית. אפילו צי הגרפיטי שכבר דהה, מספר סיפור על מחאה שהייתה פה – ונבלעה בקירות חדשים.
ובין כל אלו, נותרת התחושה הכי ירושלמית שיש: העיר הזו לעולם לא תהיה מוכנה, אבל תמיד תנסה. והבוקר הזה, עם הסיבוב הקטן סביב הכיכר והשמש הקלה שמלטפת את הפיגומים, הוא תזכורת קטנה לכך שלפעמים – שיא השקט הוא רק ההפוגה לפני העוד.
(איפה לטייל בירושלים? מקומות שלא חשבתם עליהם – כאן)
