אחרי אזעקות הלילה, אחרי הדי היירוטים מאיראן – העצים עומדים דוממים, התחנה כמעט ריקה, וירושלים מביטה בעצמה במראה, מתעוררת.
ברחוב הראשי של עיר הקודש, הקצב לא חוזר בבת אחת. הוא נבנה לאט, בזהירות, מתוך הצל. כמו אדם שמציץ מבעד לחלון לראות אם הסכנה חלפה. השחר כבר עלה מזמן, אבל התחושה היא של עיר שמושכת זמן – לא ממהרת להמריא, לא בטוחה אם מותר לה.
דגל ישראל שמתנופף מעל התחנה ברחוב יפו הוא לא מניפסט – הוא סוג של שארית, משהו שנשאר לתלות עליו מבט בוקר אחד אחרי לילה לא רגוע.
החנויות משמאל סגורות, חלקן עדיין עם תריסים מוגפים
באזור רחוב יפו תמצאו גרפיטי ישן, זכרונות של סוחרים, אולי גם הודעות שפעם תלו שם – אבל עכשיו זה רק אלומיניום ואבן ירושלמית ישנה שמחזיקה את הקו. עוברי אורח לא מדברים – הם רק עוברים. המדרכה מוצלת, וזה כמעט נעים – אבל הנעימות מטעה.
כי בלב של כל אחד מהם, גם אם לא נאמר במפורש, עדיין מתנגנת השאלה: מה מחכה בלילה הבא?
אנשים הולכים – אבל לא מטיילים. מצביעים בידיים, בודקים את האופק, ומנסים לשכנע את עצמם שזה רחש רגיל, שזהו עוד בוקר רגיל.
ואולי דווקא בזה, יש עוצמה.
ירושלים לא יוצאת מגדרה. לא צורחת, לא מתפרקת, רק ממשיכה. צעד אחר צעד, בוקר אחר בוקר. הדופק שלה אולי איטי יותר עכשיו – אבל הוא פועם. ואולי זה כל מה שצריך כדי לנצח: להישאר. להופיע. לפתוח שוב את התריס. להניף דגל ברחוב יפו.
(בהלת הקניות ברמי לוי – מה ההסבר הנפשי שגורם לירושלמים להיכנס לאופנה הזו?)
