בדרום ירושלים, סמוך לשכונת ארנונה, שוכן אחד השלטים הכי שגרתיים – אבל גם הכי טעונים. שלט הכוונה שמורה לגילה מצד אחד ולתל אביב מצד שני. והעיר, בין לבין, ממשיכה ללכת על הקו הדק שבין פנימה לחוצה, בין ההר לשפלה, בין שקט מוחלט לבין בחירה.
הבוקר הזה, יום שני, 19 במאי 2025, נפתח בשקט יחסי בכל רחבי ירושלים. התנועה מתונה, הרכבת הקלה פועלת כסדרה, ונתיבי התחבורה לא דיווחו על חריגות מיוחדות. קו 74 לכיוון מרכז העיר תוגבר מהשעה 07:30, בשל עומסים צפויים מהכניסה לגילה.
אירועי השבוע בירושלים נפתחים היום בהרצאות פתוחות באוניברסיטה, בפסטיבל ביכורים בתיאטרון החאן, ובערב מוזיקלי בבית הקונפדרציה. אבל דווקא מול השלט הזה, שנראה כאילו אין לו דחיפות – אפשר להרגיש את הדופק הירושלמי האמיתי: איטי, מופנם, ולפעמים שותק בכוונה.
(ברעם – האב, הבן והאבן בכיכר: סוג מסוים של ירושלים נעלם – בכתבה הזו)
העובדה ששלטי הכוונה כאלה נטועים במקומות כמו ארנונה – אזורים של קצוות – מדגישה את הפער שירושלים מייצרת בין המרכז לפריפריה שבתוכה. זו שכונה שמצד אחד מרגישה קצה, ומצד שני צופה אל תוך ליבה של עיר. מקום שבו הכל יכול לקרות – או לא לקרות בכלל.
כמו הרבה מרחבים בירושלים, גם כאן הבחירה בין "פנייה לגילה" לפנייה לתל אביב" היא הרבה יותר משאלה של כיוון. זה מקום שבו המרחב מעורר את התודעה, ולא להפך. ובימים כאלה, כשירושלים מחזיקה עוד שבוע של היסטוריה, שיח ציבורי וסף פוליטי, דווקא השלטים הדוממים האלה מספרים את הסיפור הכי שקט – ולכן גם הכי עמוק.
