יום שני בבוקר בירושלים. השמש כבר גבוהה, הצבעים חדים, וכמעט אפשר לטעות ולחשוב שזה עוד יום רגיל. אבל משהו ברחוב מספר סיפור אחר: המדרכה חשופה, החנויות פתוחות למחצה, והתנועה איטית.
הרמזורים מתחלפים על אוטומט, אבל קצב החיים מסרב לעלות הילוך.
ברוב שכונות העיר כבר התרגלו לשקט המתעתע הזה. אחריו, באות האזעקות.
הרחוב שקט מדי, הבניינים גבוהים מדי, הצללים חדים מדי. מישהו עוצר ליד הסופר, מרים עיניים לבניין, מחפש את הדגל. וזה מספיק כדי להמשיך הלאה.
מאחורי הגדרות שמקיפות את אתר הבנייה ממול, לא שומעים פטיש, לא רואים פועלים. זה לא ברור אם העבודה הופסקה בגלל המצב, או פשוט בגלל שזה מה שירושלים יודעת לעשות: לעצור כשצריך, בלי הסברים.
עיר שמבינה חירום – גם בלי שיגידו לה
ירושלים רגילה לחיות בין קצוות. בין אזעקה ליציאה מאזעקה. בין מוכנות לבין קבלת הפנים של שגרה זמנית. גם מי שלא לבוש במדים – הולך בימים האלה אחרת. הראש טיפה מורכן, הטלפון בהיכון, והלב יודע: כל צליל חדש הוא לא סתם רעש.
(מדוע כובו האורות בגשר המיתרים בירושלים ברקע המלחמה עם איראן? מה שאפשר לספר)
במקום שבו רוטינת חירום כבר מוטמעת עמוק בגנטיקה העירונית, גם הליכה לסופר מקבלת משמעות אחרת. גם מעבר חצייה נראה כמו טקס מדוד.
אין פה בהלה – אבל יש חישוב. כל פעולה שגרתית שוקלת יותר.
וברקע – השקט. לא שקט של שלום. שקט של השהייה.
עיר שמבינה שהכול עוד פתוח. עיר שמבינה שהיום הזה, ה־16 ביוני, הוא רק פרק זמני בסיפור שלא אנחנו כתבנו – אבל אנחנו חיים בתוכו, בכל שנייה, בכל צעד, גם כשהרחוב ריק.
