שבת בצהריים ברחוב עזרת ישראל בלב ירושלים: בלי מכוניות, בלי רעש, בלי צעקות – רק אור חזק, אבן ירושלמית ושקט כמעט בלתי נתפס. ירושלים של שבת כמו לא מתאמצת בכלל להיות יפה – היא פשוט כזו. הריח של הקיץ מתחיל לטפס במעלה האבנים, ורוח קלה נושבת בין הסמטאות כאילו היא זוכרת כל מי שצעד פה פעם.
בין בתי האבן המשוחזרים ומעקות הברזל הכחולים, אפשר לדמיין לרגע עיר אחרת. אולי אפילו תקופה אחרת. תמונה אחת מספיקה כדי להרגיש את הניתוק המוחלט מהיומיום. ובדיוק זה סוד השבת הירושלמית – לא הדת, לא ההלכה, אלא ההשהיה.
בזמן ששאר הארץ סוערת בין סופ"ש לחג, כאן דווקא השקט קובע את הקצב. אין רמזורים, אין צפצופים, רק מדרכות עתיקות ותריסים סגורים. אפילו עץ התאנה באמצע הרחוב נראה כאילו נלקח מהיסטוריה מצוירת. רגע לפני שבועות, ירושלים עושה רי-סטארט.
מי שמטייל כאן בשעות האלו מבין מהר: זו לא עוד שכונה, זו שכבת זיכרון. כל אבן מספרת על פגישה שהייתה פה פעם, או שאולי עוד תהיה. דווקא בצהרי שבת, כשהכול נעצר – אפשר להרגיש את הדופק האמיתי של העיר הזאת: דופק עמוק, עתיק, ואישי מאוד.
ברקע נשמעים קולות ילדים מרחוק, אולי מתוך חצר נסתרת, ואפילו המלון הקטן שבקצה הסמטה נראה כמו תפאורה. זו לא ירושלים של הכותרות – זו ירושלים שנשארת פנימה. בלי רעש, בלי תנועה, רק אור ושקט שמלטפים את האבן.
(לא רק רחוב עזרת ישראל: הסודות של החצרות הנדירות במרכז ירושלים – כל כניסה היא זיכרון בלתי נשכח, ממש פה)
