ההליכה כאן מרגישה כמו דפדוף איטי בספר ישן. הקירות הגבוהים, דלתות הברזל, ומעקות האבן לא צועקים את עצמם – הם פשוט שם. מתבוננים. המכוניות עוד חונות בשקט, בלי לזוז. ואפילו מי שצועד בשבילי השבת החרישיים של מרכז העיר, מרגיש כאילו הזמן עוצר לרגע.
רחוב אתיופיה, שחוצה בין רחוב הנביאים לשכונת בית ישראל, שומר על משהו שאבד בשאר העיר – קצב. לא קצב של שופינג או תיירות, אלא קצב של מקום שיודע מתי לא לזוז. בשבת בבוקר, כשרוב העיר עוד חצי רדומה, פה כבר נושבת רוח ירושלמית אחרת – מאופקת, עמוקה, ולא מתאמצת להרשים.
הילדים עוד לא יצאו החוצה, בתי הכנסת בסביבה שקטים, ורק קול עקב נעלי השבת נשמע מדי פעם על האבנים. הרחוב הזה, שבימי חול משרת שכנים ותיקים, זוכה בשבת לאוויר אחר. אנשים יוצאים בלי למהר, בלי טלפון, רק כדי ללכת כמה צעדים בלי מטרה. וזה היופי – שאין מטרה. רק הליכה בתוך השקט.
אפילו השיחים שמטפסים מעל החומה נראים אחרת. מתוחים פחות, גולשים ברכות. מי שמרים את העיניים רואה את קצה הכנסייה האתיופית. במקומות אחרים העיר מתעוררת עם רעש – כאן היא מתעוררת עם שכחה זמנית. לרגע, הרחוב הזה שייך רק לבוקר.
ומי שמביט טוב – רואה שגם הפרטים הקטנים מדברים: הדגל האתיופי שמציץ מעל הגדר, הארכיטקטורה שמזכירה ימים של קונסוליות ישנות, הכנסייה שמעבר לפינה. אפילו מצלמות האבטחה, שביום חול נראות נוקשות, נמסות לאור הרך של שבת.
התיירים כמעט לא מגיעים לכאן – וזה אולי חלק מהקסם. זה רחוב שמדבר בשקט. לא מכריז, לא מתווכח. פשוט קיים. ובשבת בבוקר, בירושלים, זה כל מה שצריך.
(בכותל ביקרתם לאחרונה? איך הגעתם? כך נראה המסע הכמעט בלתי אפשרי לשם בימים עם שיבושי תנועה ועבודות תשתית לרכבת)
