המדרכות חמות אך לא בוערות, הזמן מאט. גם הצללים נדמים כעייפים.
בין עצים דלילים וספסלים מיותמים, אפשר לשמוע את קולה של השבת, בצל התקיפה של צה"ל באיראן.
ירושלים לא צורחת, לא מבקשת תשומת לב – רק נוכחת.
אין תנועה, כמעט ואין רגליים. הכל מנומס, רך, העיר מצטנעת.
מבעד לגדר גן ילדים – צעצועים שותקים. צבעיהם דהויים משמש, אך חיים בזיכרון של יום חול.
הרחוב אינו בודד, אלא רק עצור. יש פעילות צבאית עכשיו באדמה רחוקה באיראן.
ירושלים עצמה לוקחה נשימה ארוכה.
שתי נשים משוחחות בעמידה ליד עץ. ביניהן – עגלה קטנה.
הן תכף ייכנסו הביתה.
רק כמה מילים שקטות נמסרות באוויר, מתערבבות עם אור צהריים.
(בית הכנסת חסד ורחמים בסמוך לשוק מחנה יהודה – אווירת שבת ייחודית של ירושלים)
תחושת זמן לא שגרתית ממלאת את הסצנה.
כשהמטוסים מפציצים באיראן, גם המוזות בירושלים קצת שותקות.
זוהי עיר של מנוחה והמתנה כעת – כמעט תיאטרון דומם, ובו כל שחקן יודע את מקומו.
כשמביטים קדימה – רק הכביש ממשיך, גם הוא ריק.
השוליים מוצלים, המדרכה נקייה, והאור מלטף את האבנים.
שבת בירושלים, ורגע שנכתב בלי מילים – רק בנוכחות.
(את השעון הגבוה ברחוב יפו אתם מכירים? בית הכנסת זהרי חמה – סיור מיוחד)
