בלב גן הסוס בירושלים, בפינה שקטה שהולכת ונשכחת, ניצבת אבן הנצחה קטנה: "כיכר משה ברעם – שר העבודה ומבוני ירושלים". האבן הזאת שייכת לדור אחר – דור שבנה ערים מתוך חזון, לא מתוך מכרז. השבוע, עם מותו של הפובליציסט הירושלמי חיים ברעם ז"ל, בנו של משה ברעם ז"ל, האבן הזאת הפכה לתמרור. לא רק של זיכרון – אלא של סוף.
חיים ברעם נפטר ביום הולדתו ה־84. במשך עשרות שנים כתב טור אישי־פוליטי, חד ובלתי מתפשר, במקומון "כל העיר". היה בו משהו כמעט אנכרוניסטי: לא כתב כדי להתחבב, לא כדי לצבור לייקים – אלא כדי להתריע. הוא לא היה נביא, כמו שצוין לא אחת השבוע, אבל לא יכל לעמוד בשקט כשירושלים התפרקה מול עיניו.
(מה היה אומר חיים ברעם ז"ל על הפרידה מסדריק דון?)
אביו, משה ברעם, עלה לישראל מרוסיה ב־1931, היה ממובילי ההסתדרות בירושלים, חבר מועצת העיר, חבר כנסת ושר עבודה בממשלות ישראל. הוא היה אדם מהסוג שכבר לא גדל כאן: מי שראה בעיר שליחות, ולא נדל"ן. הכיכר שנקראת על שמו – כמו נותרה עדות אילמת לדור שנעלם.
מהאב הבונה לבן הרוח – ירושלים שאבדה בין הדורות
הציר הזה – ממשה שחצב באבן ועד חיים שכתב לעתים בצער ושבר – משרטט את מה שקרה לירושלים עצמה: האבן נרמסה, הרוח נמחקה. מה שנשאר הוא לא חזון, אלא תחזית.
בעולם, זו תופעה מוכרת: ערים שמאבדות את דור המייסדים חוות התרוקנות תרבותית. בלונדון, איסטנבול, פריז – יש שיח הולך וגובר על "שכחה אורבנית": כשהמנהיגות שהקימה מוסדות מתחלפת באנשים שמנהלים עמודי פייסבוק. ירושלים לא יוצאת דופן – להפך. היא דוגמא חריפה.
ברעם היה קול של עיר שידעה לדבר את עצמה. היום, נדמה שהיא בעיקר צורחת.
האבן של אביו לא תהיה מוכרת בעיני רבים. הכתיבה של בנו כבר לא תופיע ביום שישי.
ובין השניים – העיר הזאת, שממשיכה להיראות כמו עצמה, אבל נכתשת ונשדדת בכל יום מחדש.
(חיים ברעם ז"ל כתב אינספור סיפורים קצרים על מרכז ירושלים – זה לא אחד מהם)
