רחוב בר אילן בירושלים מתפרק לכאוס. פחים בוערים, אוטובוסים נלכדים במארב, והמון חרדי משליך אבנים לעבר השוטרים. התמונה המתקבלת אינה רק של הפרת סדר נקודתית אלא של מאבק זהותי רחב: הקרב סביב חוק הגיוס מצית את השאלה האם ישראל מתנהלת כמדינה אחת או כשתי ישויות מקבילות.
חוק הגיוס כמוקד ההתפרצות
בלב המהומות עומד הוויכוח על חוק הגיוס. המוחים דורשים פטור מוחלט משירות בצה"ל, וטוענים כי כל פשרה אחרת תערער את יסודות חייהם הדתיים. חסימת התנועה ברחוב בר אילן והבערת הפחים הם אקט מחאתי אבל גם הצהרה רעיונית – ניסיון להקים סדר אחר, שבו החוק נקבע על פי ערכי הקהילה ולא על פי כללי המדינה. כך הופכת הסצנה המקומית לסמל לאומי: קרב מתמשך על גבולות השוויון והזהות.
המשטרה מול ההפרות
מול הלהבות והאבנים פועלים שוטרי מחוז ירושלים ולוחמי מג"ב להשיב את השליטה. הם נותנים פקודות פיזור, מפעילים אמצעים ייעודיים ועוצרים חשודים. אך גם כשהכוח מופעל, המחאה ממשיכה להבהיר את עומק הקרע. בירושלים מתנגשים שני עולמות – החוק הכללי מול הדרישה להחרגה. כפי שציינה המשטרה עצמה: "משטרת ישראל תאפשר לכל אדם למחות בגבולות החוק, אולם תפעל נגד הפרות סדר, תקיפת שוטרים והתפרעויות אלימות בניגוד לחוק".
