מתחת לגשר המיתרים, ממש ביציאה מהעיר, אפשר לדמיין את הצל של מי שעוזב. לא מדובר הפעם בתיירים או בסטודנטים, אלא ברופאים, מומחים בכירים, פרופסורים ובוגרי סטאז' שהולכים ונעלמים מהמפה הירושלמית. זו לא מגמה חדשה, אך כעת נדמה שמשהו בה מעמיק, הופך לשקט מדי – ולכן מטריד הרבה יותר.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנים האחרונות נרשמה ירידה קלה במספר הרופאים הפעילים באיזור ירושלים, לעומת עלייה מתמדת בגוש דן. הדסה עין כרם ושערי צדק עדיין ממלאים תפקיד חיוני, אך רופאים מעידים על עומסים, אי ודאות תעסוקתית, תחושת בידוד גיאוגרפי ואף פערים תקציביים. "הצעות העבודה שמגיעות מחוץ לירושלים ברורות, מפתות – ובמקרים מסוימים בלתי ניתנות לסירוב", אומר רופא בכיר שביקש להישאר בעילום שם. "כאן אתה צריך לרצות מאוד להישאר, כדי להישאר".
בשיחה עם מספר בוגרי פקולטות לרפואה, עולה תחושת זהות חצויה: מצד אחד ירושלים היא מקום של שליחות, עומק ומקצוענות – מצד שני, חיי משפחה, תחבורה יומית והיצע הדירות דוחפים החוצה. התחושה הזו, שחולקים גם מתמחים וגם מרצים באוניברסיטה העברית, לא תמיד נמדדת במספרים. היא ניכרת במסדרונות הריקים, בהשהיית תקנים, באיוש זמני של מחלקות.
(עובדי רפואה רבים מגיעים ממזרח ירושלים – זה מה שקרה שם עם בתי הספר של אונר"א: וידאו בכתבה הזו)
באחד האולמות הקטנים בהר הצופים התקיים לאחרונה מפגש מצומצם של רופאים צעירים, שדנו בעתידם בעיר. חלקם ציינו את הקושי להחזיק קליניקה פרטית לצד עבודה ציבורית, במיוחד מול רגולציה מתעדכנת ודמי שכירות קופצים. אחרים הדגישו את הקושי להיקלט בקהילה הרפואית המקומית, שנשענת על קשרים ותיקים ולעיתים מתקשה לקבל פנים חדשות. "אין תחושת נטישה קולקטיבית", אמרה אחת המשתתפות, "אבל ברור שהשיח השתנה – מדברים יותר על אופציות, על תוכניות יציאה, על חלופות מחוץ לעיר".
האם יש סיבה אמיתית לדאגה? תלוי את מי שואלים. משרד הבריאות טוען שאין נתון רשמי שמצביע על "נטישה" של ירושלים. אך בדיקה פשוטה של מכרזים פתוחים, לצד שיחות עם ראשי מחלקות, מלמדת על קושי לגייס כוח אדם רפואי – לא רק בפריפריה, אלא גם בלב הבירה.
אם פעם נהגו לומר שירושלים היא עיר של קדושה ורפואה, הרי שכיום יש החוששים שהמשפט הזה הולך ומאבד את אחד משני חלקיו. לא מתוך אסון, אלא מתוך שחיקה. ואולי זו בדיוק הסכנה הגדולה ביותר.
(תצליחו לעמוד בזה? מסע האופניים של ירושלים – בכתבה הזו)
