האריות בירושלים טובעים בזבל – ואיתם התרבות האזרחית

בין העיר העתיקה לגן הפעמון, בצל עצי אורן ופסלי ברונזה, עומדת מזרקת האריות – אחת מפינות הנוף המזוהות ביותר בירושלים. היא אמורה לסמל אחדות, שלום, היסטוריה. אך מה שראו המבקרים בסוף השבוע האחרון היה ההפך הגמור: לכלוך, ערימות של שקיות, כוסות חד־פעמיות, שאריות מזון. לא פספוס, לא מקרה בודד – אלא מראה שחוזר על עצמו.

לא מדובר בבעיה טכנית. מדובר בבעיה תרבותית. בישראל של 2025 – ובמיוחד בירושלים – משהו נשבר במרחב הציבורי. אין תחושת שייכות, אין אכפתיות בסיסית. כל אחד לעצמו. כל אחד משאיר אחריו – כאילו אחריו לא יבוא כלום.

לא מי פיזר – אלא מי הרגיש שזה בסדר

הבעיה היא לא רק בפעולה עצמה של זריקת האשפה – אלא בתחושת ההיתר. ההיתר הפנימי ללכלך.
זו לא הפקרות – זו תחושת בדידות. מרחב ציבורי שאינו נתפס כ"שייך לי" הוא מרחב שנעשה לו הכול. אין כבוד, אין מעצור. כמו לומר: "אני כאן לבד, אז למה לשמור?".

וכאן טמונה הסכנה:
כשהספסל מתלכלך – גם הסבל נהיה אישי.
מרחב ציבורי הוא לא שלך – עד שאתה מזהם אותו.
ומה שלא שייך לכולם, בסוף לא שייך לאף אחד.

(נקווה שלא יהרסו גם פה: כך נראה כיום גן השושנים בירושלים)

כך מתפוררת חברה – לאט, אבל בביטחון

ניקיון אינו מותרות. הוא איננו "קישוט" לעיר או "רצון טוב של אזרחים". הוא מבנה נפשי־חברתי. כשאין מחויבות למדרכה, אין מחויבות לשכן. כשאין אכפתיות לרחוב, גם שיחה פשוטה הופכת קשה.
המרחב הלא־נקי הוא מראה של החברה הלא־מאורגנת – ומדרון להידרדרות שקטה אך בטוחה.

מה שמראים מחקרים – שוב ושוב

מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים מהשנים האחרונות מצביעים על קשר ישיר בין מצב המרחב הציבורי לבין איכות החיים, אמון בין אזרחים, ורמת האלימות בחברה
.כאשר הסביבה מוזנחת – גוברת תחושת הניכור, האחריות מתפוגגת, והגבולות החברתיים מיטשטשים.

המרחב הציבורי מתפקד כמעין מראה נפשית קולקטיבית: ככל שהוא מטופח יותר, כך מתעצמת תחושת השייכות, הביטחון, והרצון להיות חלק.
לעומת זאת, סביבה מזוהמת מאותתת: "הכול מותר, הכול זמני, איש אינו רואה".
ומכאן – קצרה הדרך להסתגרות, אלימות, וייאוש חברתי.

(ירושלים נקייה? התמונה הזאת שווה יותר מאלף הודעות יח"צ)

מזרקת האריות – תמונה קבוצתית בלי אף אחד

האריות לא שואגים. הם לא צריכים. השתיקה שלהם צורמת יותר מכל קריאה.
הם עומדים שם – אבן אחרי אבן – ומביטים בנו ממרכז הגן, בתוך סחרור של אדישות.
וזה אולי החלק הכואב ביותר: לא האשפה, אלא ההשלמה.
המשפחות שעוברות ליד וממשיכות. הילדים שמשחקים בין פיסות ניילון כאילו זו קרקע טבעית. הצילומים שממשיכים לעלות לרשת – רק בלי החלק התחתון של המסך, זה שבו מונח כל הסיפור.

ירושלים, כפי שנראית מהמזרקה הזו, היא לא עיר שבורה – היא עיר שמסתגלת לשבר.
וכשההסתגלות הופכת לשגרה – הזהות נשחקת.
לא נשאר מה לנקות. רק לשאול בשקט: האם זה עוד שלנו?