הגרפיטי בירושלים שמסרב לשתוק – רחוב גריפין ומשיח בן דוד

הוא לא תלוי בגלריה.
לא חתום באוסף.
אבל הוא מדבר בקול.

קיר אחד ברחוב גריפין, סמוך למפגש בין התחנה המרכזית לאזור מחנה יהודה, צועק בשקט את מה שהרבה ירושלמים מרגישים – תסכול, חזון, אמונה.

על הקיר מצוירים חזיונות: מנורה, כיפת הסלע, להבות, מילים בעברית שמתמזגות עם אנגלית שבורה.
במרכז – מפת רחובות ובה כיתוב כמו כותרת עיתון: "המגיד – ייתכן שהמשיח כבר כאן".

קצת מעל זה, כמו פוסטר מבוקש, מופיע הכיתוב:
"Wanted Alive – Mashiach Ben David"
המבנה כולו הופך לקנבס – לא של מרד, אלא של ציפייה.

(לא רק משיח בן דוד בירושלים, גם הרבי מילובאוויטש אהוב מאוד בבירת ישראל, ובמיוחד בכניסה אליה – כאן)

לא סתם גרפיטי: קיר שיש בו אמונה

זה לא גרפיטי רגיל.
זו לא מחאה של נוער שוליים.
זה כמעט קיר־תפילה, שמבקש גאולה דרך צבעים.

גרפיטי מיסטי הוא תופעה ירושלמית ייחודית. לאורך השנים הופיעו כתובות על משיח, קץ הימים וגאולה – לעיתים בכתב סתרים, לעיתים בגרמנית או באותיות לועזיות מתהפכות. זו לא אמנות רחוב במובן התל־אביבי, אלא מחול של טקסט ודימוי שמבקש לומר משהו עמוק, אפילו אם לא תמיד מובן.

בין מזגנים, כביסה תלויה ואנטנות גג – מישהו בחר לצייר אמונה.
לא על ספר. לא בבית כנסת.
אלא על קיר בטון, ליד פח אשפה, מול עמוד חשמל.

והמסר אולי נשמע מוזר, אולי קונספירטיבי – אבל הוא שם.
רחוב גריפין הוא לא רק מעבר לתחנה המרכזית.

בירושלים, כל קיר הוא פוטנציאל לשיחה. אבל רק חלקם הופכים לשיחה עם ממד קיומי.
ציורי הקיר האלה לא נועדו להיראות כמו מחאה, אלא כמו לחישה מתמדת בתוך רעש.
הם לא צועקים על העיר – הם לוחשים לה, לפעמים שנים, עד שמישהו עוצר, מביט, ומבין שיש שם סיפור.
והעיר? היא ממשיכה קדימה, אבל שומרת את הקיר הזה – כמו פינה לא פתורה בזיכרון הקולקטיבי שלה.
הוא מעבר תודעתי בין ייאוש לגאולה.

(זה מאוד חשוב שיש כל הרבה אמונה בירושלים, כי אחרת אי אפשר היה להכיל את החפירות האלו במרכז העיר)