השבוע הפך ערב בילוי שגרתי במחנה יהודה למופע של חרדה קולקטיבית. אלפי אנשים מילאו את הברים והמסעדות, המוזיקה התנגנה בקולי קולות, והריחות של השוק יצרו תחושה של שגרה ירושלמית צבעונית. לפתע, קריאות חוזרות ונשנות של "פיגוע" פילחו את האוויר. יום חמישי בלילה – וברגע אחד בלבד הכול השתנה. עדים מספרים כי בתוך שניות הצחוק הוחלף בצעקות, אנשים פרצו בבכי, אחרים נפלו על הקרקע בניסיון למצוא מחסה, ואזרחים חמושים שלפו כלי נשק מתוך אינסטינקט. אפילו גגות בתי העסק הפכו מקלט מאולתר למי שניסה להתרחק מהמון נסער.
היסטריה המונית בשוק מחנה יהודה בירושלים
על רקע המראות הדרמטיים האלה, התבררה לבסוף התמונה האמיתית: לא פיגוע אלא קטטה מקומית היא שהציתה את הכאוס. עם זאת, עצם הקריאות "פיגוע" הפעילו תגובה כמעט מכאנית אצל ההמון. בירושלים, שחוותה עשרות פיגועים בעבר, נוצרה תגובה רפלקסיבית של "נוהל פיגוע" לא רשמי – מבריחה המונית ועד דריכת נשק בלב שוק הומה אדם. חלק מהעדים תיארו זאת כהתניה פבלובית: אזרחים המגיבים לאיום ברפלקס מיידי, בלי לבדוק אם קיימת סכנה ממשית. התחושה הייתה שהעיר עצמה הפכה למערכת אזעקה אנושית, שבה מילה אחת מסוגלת להפוך בילוי לילי לכאוס מוחלט.
מציאות הטרור בירושלים והתגובה האוטומטית
בתוך כך, הסצנה בשוק מחנה יהודה משתלבת היטב בממצאי מחקר רחבים יותר. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מצביעים על תופעה המכונה "טראומה קולקטיבית" – מצב שבו קהילה מגיבה לאירועים בהווה מתוך זיכרון מתמשך של פגיעות קודמות. בירושלים, עיר שמורגלת בגלי טרור, נבנית מערכת של פחד אוטומטי: מספיק טריגר אחד כדי להציף מנגנון הישרדותי.
(סנטימטר של סערה: הדו"ח שמטלטל את שוק מחנה יהודה)
חוקרים משווים זאת למעגל של חרדה מתמשכת, שבו כל קול חריג מתפרש מיד כאיום קיומי. במקרים רבים, חרדה כזו מתפשטת בין אנשים כמו הדבקה רגשית. זיכרון קולקטיבי של פיגועים עובר בין דורות, ויוצר "חיסון של פחד" שנמצא מתחת לפני השטח. בירושלים, להבדיל ממקומות אחרים, המדיניות של חלוקת נשק אזרחי מגבירה עוד יותר את הפוטנציאל לקטסטרופה – כאשר אזרחים נדרשים לנהל בתוך שניות דילמה של חיים ומוות. האירוע במחנה יהודה המחיש את השבריריות הזו: עד כמה החברה חיה במתח קבוע, ועד כמה הפער בין שגרה לאסון יכול להימחק בן רגע.
