הוא שר בירושלים ברחוב, כמעט לבד – והוא כבר ניצח במלחמה

מאחורי גבו: מאפייה צבעונית. מאחוריה: עבר עקוב מדם.
בלב ירושלים, מול מבנה סבארו לשעבר, ניצב גבר בחליפה ושר בקול רם – בלי קהל, בלי במה.
ואולי דווקא כך, הוא מזכיר מהי עמידה.

אלו ימי מלחמתה של ישראל מול איראן, ימים שבהם ירושלים עיר סגורה – בלי רכבת קלה, בלי קניונים, בלי מוסדות חינוך.
אבל ליד חנות המאפים, במקום שהיה סניף סבארו בו התרחש אחד הפיגועים הקשים בתולדות העיר – הוא עמד ושר.

רחוב יפו כמעט ריק. לא קהל, לא איסוף תרומות.
הוא פשוט פתח מיקרופון, הפעיל רמקול מואר – והתחיל לשיר, מול מדרכה מוארת למחצה.

צומת רחובות יפו והמלך ג'ורג' – איך הוא שר, הוא היה מאושר (צילום: ירושלים אונליין – יולי קראוס) 

הקול האחרון ברחוב יפו

העוברים והשבים – המעטים שנותרו – הסתכלו לרגע והמשיכו הלאה.
באווירה של מלחמה, הנחיות חירום ומקלטים פתוחים, האיש הזה הפך לרגע לדמות מיתית. לא מהאגדה – אלא מהמציאות שכולנו נלחמים עליה.
מול זיכרון הדמים של סבארו, ובצל אזעקות מלחמה עם איראן – הוא שר.

ואם לא בשביל מישהו אחר, אז בשביל עצמו.
וכשאין במה, ואין קהל, ואין ודאות – אולי זה בדיוק המקום לניצחון שקט.

מול איראן, מול פחד – מי ששר, קיים

אפשר לקרוא לו תימהוני.
ואפשר גם לראות בו את מה שאנחנו צריכים עכשיו: תזכורת.
שהניצחון האמיתי לא נמדד רק בהפלת טילים – אלא גם במי שלא שותק כשהרחוב שותק.

הוא לא גיבור. לא רמטכ"ל. לא נציג ציבור.
הוא פשוט בחר לא לוותר על הצליל שלו.
ובמקום שבו שרו פעם החיים ונשפך בו דם – הוא בחר לשיר מחדש.

(מרחק 10 דקות הליכה מרחוב יפו – הכי קרוב שירושלים תגיע לגיוס חרדים: שכונת היוקרה שנבנתה על בסיס צה"ל)