החיים חוזרים לכותל המערבי – עם נטילה ודמעות

הכותל המערבי חוזר לאט לאט לשגרה עם כניסתה של הפסקת האש במלחמה עם איראן:

האבנים שבות לספוג ולהזכיר – כאן המקום לחזק את התקווה.

הכותל מתנער ממלחמה ונושם תפילות.

היונים בכותל לא חשו את הסכנה

יום חמישי, ל' בסיוון התשפ"ה, 26.6.25, שלושה ימים להפסקת האש בין ישראל לאיראן. מלחמת "עם כלביא"  הסתיימה, ואיתה ההגבלות. הכותל שוב פורש קדושתו בפני כל אורחיו.

לאורך ימים היה חסום ורק היונים והסיסים לא חשו את גודל הסכנה. התחושה שבאוויר – עיר המקלט חזרה לתפקד ורחבת הכותל פשטה את מעטה הנטישה. זוהי רחבה שאמורה לתמוך בהמונים הפוקדים את המקום כמגנט, ועתה היא נמצאת בהתאוששות.. ברזיית המים שלא נפתחה כמעט שבועיים, שוב פעילה, וחוגגת נטילת ידי אלו החפצים להתרענן.

(בירושלים של קיץ 2025 – המסע לכותל הופך למבחן חזק של אמונה)

הכותל, שהיה אזוב ועצבת מפנה את שמיו הכחולים לקבלת תפילותיו של עם שלם. מחול הקרב של הטילים המיורטים והשובלים הלבנים שאיימו בשמיים, פינה מקום למחולה של תפילת "הודיה, הגומל ושהחיינו". שוב נפרשות טליתות, ספרי התורה יפהפיים נפתחים והלב מתרחב.

פתקים ובקשות – גם של נתניהו

בשערים שנפתחו לרווחה בכותל המערבי שומרי הביטחון דרוכים, מוכנים לכל אירוע. רוח המלחמה עדיין לא התפוגגה לגמרי בירושלים. היא כנראה תישאר כאן כל עוד ההבנות, התובנות ופילוסופיות החיים לא ישתנו. אלו שלא ידעו נפשם בריצתם אל המקלט, הממ"ד או למרחב המוגן, חזרו מכל קצות העיר והארץ כשצליל האזעקות וההתראות בטלפון לא במהרה יגווע באוזנם. הכל עדיין טרי, קרוב, בן כמה ימים וספקני.

שעת בוקר מוקדמת בירושלים: בקולות התפילה הממלאים את האוויר מזהים באופן בולט את מעורבותן של נשים צדקניות המשדלות לקרוא תהילים, לקחת חלק בתפילת "נשמת כל חי" ולדאוג לצניעותן של מבקרות אחדות.

אני עומדת קרוב לכותל המרופד בפתקי בקשות, תחינות ומשאלות. גם משאלתו של ראש ממשלת ישראל מלפני שבועיים להצלחת המלחמה נגד איראן, טמונה שם. ומכל שבטי ישראל ועדותיו, עומדות נשים ומתפללות בקול רם, ישנן אף דומעות ומתייפחות. נשות עם ישראל שחשו אל הכותל לשטוח צרותיהן בארץ שהבטיחה כה רבות לתושביה.

קשה לנשום – זוכרים 50 חטופים

ובכל כל ההתחדשות מול ההיסטוריה הנצחית בין האבנים הענקיות, לא קל לנשום ברגעים הראשונים, ומשהו בלב מתהדק. הכל מוכר אבל שונה. המחשבות נודדות אל ההרס שנגרם ברחבי המדינה, על אלו שמצאו את מותם בדרכם למקלטים, על חיילים שנהרגו בעזה ועל 50 החטופים המתענים במנהרותיה.

(כמו החטוף אלון אהל – גם הפסנתר שלו בירושלים נטוש)

אך כוחה של שגרה, מהפכני. שקט בכותל. יום חמישי, יום העלייה לתורה ואין בר מצוות. העם חוזר למקום המחזיק אותו, מרגיש כמו סצנה מסרט – רק שזה החיים עצמם, ממש עכשיו, דקה לפני שמתחיל חודש חדש.

לא מדובר רק בחזרה פיזית לשגרת הכותל, אלא בחזרה לתודעה, לרוח ולשייכות. כאן מבינים שהשגרה אינה חול אלא קודש, מתנה, ועליה צריך לשמור.

וזה הלקח שלאחר מלחמה אחת, ומאחרת שלא תמה. המתרחש בכותל המערבי הוא מראה לנפש האדם.
מראה המשקפת תחושות ומצב של עם המשתוקק לשלום ולנחת בחייו.