במרחב הציבורי הישראלי, מחאה היא לעיתים קרובות אירוע מתפזר: צעדה קצרה, נאומים על מדרגות ציבוריות ושלטים צבעוניים. אך כשחרדים בירושלים יוצאים לרחוב, התמונה שונה בתכלית. הם לא מסתפקים בסיסמאות – הם משתלטים על הצירים, מתיישבים על הכביש, עוצרים את הרכבת הקלה ויוצרים חסימה טוטאלית.
כוחה של קהילה מאורגנת מתגלה כאן במלוא עוזו. הסולידריות החרדית אינה רק סמלית, אלא מבוססת על פעולה קולקטיבית חסרת פשרות, על רקע נושא חוק הגיוס והכוונה לגייס אותם לצה"ל ולכלוא עריקים. על רקע זה עולה רעיון נוסף: אם החרדים בירושלים, שכבר הוכיחו יכולת יוצאת דופן להתעקש ולהתלכד, יגוייסו לצד משפחות החטופים – המחאה עשויה להפוך לכוח עוצמתי בהרבה, כזה שקשה להתעלם ממנו במסדרונות קבלת ההחלטות.
חמישי בערב בירושלים: חסימות גשר המיתרים והרכבת הקלה
ביום חמישי בערב ירדה תיאוריה זו לכבישים עצמם. מאות מפגינים חסמו את גשר המיתרים בכניסה לעיר, השתלטו על נתיבי ציר בגין וחסמו את הרכבת הקלה בקרית משה. נוסעים נתקעו, רכבים נעצרו, והשגרה העירונית הוקפאה. עדי ראייה דיווחו על שיירות רכבים שנסוגו אחורנית ונהגים שנאלצו לפנות לצירים חלופיים.
האירוע גלש לעימותים מול השוטרים: גידופים, הדיפות, וקריאות נגד ההגדרות של "מחאה בלתי חוקית". המשטרה ניסתה לפזר את ההמון ולהחזיר את התנועה לסדרה, אך התמונות שנשארו – מאות צעירים יושבים על האספלט מול משאיות – שרטטו מסר ברור יותר מכל נאום: כוח קהילתי נחוש יודע לייצר נוכחות.
(מבטה של ירושלים: מחאה מול ברקת חושפת את הדמוגרפיה)
משטרת ישראל מול חסימות הצירים בירושלים
משטרת ישראל חזרה והדגישה כי חופש הביטוי יישמר, אך הבהירה שלא תאפשר חסימות צירים או סיכון חיי אדם. זהו קו השבר הקבוע בירושלים – בין שגרת שלטון לבין דינמיקה של קבוצה מאורגנת. החרדים, פעם אחר פעם, מראים שהמחיר הציבורי של מחאתם הוא גם מקור עוצמתה.
השאלה מה יקרה אם משפחות החטופים יבחרו לדרוך על אותו נתיב נותרת פתוחה. אם החרדים מציבים שיעור באומץ ובכוח קהילתי, אולי זו גם קריאה לשינוי אסטרטגי במחאות אחרות, שחוששות ללכת עד הסוף.
