ברכב שנראה שגרתי, בכביש שמוביל לבית שמש, הגלתה השבוע אחת התגליות המשונות שנרשמו לאחרונה בלוח המעצרים של משטרת מחוז ירושלים. החזות הייתה כל כך ישראלית שזה קצת צבט: שקית חטיף שעליה כתוב באותיות ברורות במבה. אפילו חותמת "כשר" הייתה שם, כאילו נועדה להרגיע. אבל שמי שפתח את השקית – לא מצא בפנים את טעם הילדות, אלא חומר החשוד כסם מסוג THC. לא ילד של במבה – ילד של תקופה.
השוטרים, שהחלו בחיפוש שגרתי אחרי שהרכב עורר את חשדם, איתרו בתא המטען לא רק את השקית המעוצבת אלא גם קוקאין, קריסטל, חשיש, MDMA וכסף מזומן באלפים. החשוד, תושב חדרה בשנות ה-30 לחייו, נעצר במקום ונלקח לחקירה – שם כבר הבינו שאין כאן סתם עוד הברחה. יש כאן שיטה.
מחטיף ל’משלוח’: הפער שלא נסגר בין דורות
במבה היה פעם קוד תרבותי. לא רק חטיף – אלא סמל: של ילדות, של שגרה ישראלית, של שנות גן ומסיבות יום הולדת. וכמו כל סמל – ברגע שהוא מתהפך, הוא מספר את כל הסיפור. הדור שגדל על שקית במבה, מגלה היום שקית שנראית דומה – אבל משמשת למכירת THC. עניין פלילי, ודיסוננס תרבותי.
(עזבו במבה: בואו נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה – איפה בשוק מחנה יהודה יש את הכי מתוקים? בדיוק כאן)
הפער הזה מתרחב בדיוק במקום שבו הסמלים מתהפכים. איפה שההורים רואים תום, הילדים מזהים תחכום. במקום שבו הייתה פעם בטיחות – היום יש הסוואה. ובחברה שבה כבר קשה להבדיל בין מיתוג למסווה – השקית הזו הפכה לסמל מושלם של מה שהלך לאיבוד. וזה בדיוק מה שהופך אותה למסוכנת כל כך.
דור שלם גדל על במבה. עכשיו היא באה עם THC
זה לא רק התחכום, זה המראה. זו השקית שנראית כאילו נשלפה ממדף הסופר ליד מעדן שוקו. זו הכשרות. זה המבט של השוטרים שנע בין גיחוך לאימה. ומה שנשאר בסוף? צילום עם ערימות שטרות, שקית מזויפת וסיפור שהוא כמעט סימבולי. כאילו מישהו לקח את קוד הילדות שלנו והפך אותו לסם מסחרי.
משטרת מחוז ירושלים טוענת שזה רק קצה הקרחון. הסוואות פליליות בתוך אריזות מזון הן כבר לא טריק – הן תעשייה. בארץ שבה קמפיין "החטיף הלאומי" הוא חלק ממיתולוגיה תרבותית, מישהו מצא דרך ללכלך את זה. לא רק במובן הפלילי – אלא במובן הפסיכולוגי. ואין חותמת כשרות שתצליח לנקות את זה.
(הוידאו הזה תפס את ירושלים כמו לאחר נפילת טיל של החות'ים, אבל האמת שזו רק תוצאה של החלטה קצת משונה)
