כשהמדינה סוגרת תקציבים, הירושלמים לא מחכים. כך נולד אחד הפרויקטים הכי מסקרנים של השנה – מוזיאון קהילתי קטן, כמעט סודי, שהוקם בלב סמטה ירושלמית מוצלת, בין דלתות עץ ישנות לבין עצי תות רחבים. בלי שלט רשמי, בלי קופה בכניסה – אבל עם תורים של מבקרים שהולכים ומתארכים, דווקא כי הם שמעו על זה מפה לאוזן. משהו כאן קורה – והוא שובר את כל הכללים.
מי שיחפש בגוגל 'מוזיאון בלי שלט בירושלים' לא תמיד ימצא תשובה אחת – אבל הסמטה כבר מלאה. מדובר ביוזמה עצמאית של קבוצת אמנים ופעילים קהילתיים, שלקחו חלל נטוש והפכו אותו לחלל חי. גלריה קטנה, אוסף חפצים מקומיים, קירות שעליהם תלויים זיכרונות מהעיר. אין כאן אוצר רשמי, אין סיור מודרך. אבל יש שקט, ואמת, וקהל צמא למשהו אחר. "אם המדינה לא מממנת תרבות שמדברת בשפה שלנו – אנחנו נייצר אותה בעצמנו", אומר אחד המארגנים. "זה לא נגד הממסד – זה פשוט מעבר לו".
וידאו מהשטח המתעד את פתיחתו של מוזיאון לא רשמי בלב ירושלים, שנבנה ביוזמה מקומית – ללא שילוט, ללא תקציב וללא אישור רשמי, אך מושך מבקרים רבים. (צילום: יולי קראוס)
הפרויקט, שממוקם לא הרחק משוק מחנה יהודה, מצטרף לגל של יוזמות תרבות עצמאיות בירושלים – מאולמות תיאטרון מאולתרים ועד הופעות חצר. האמנים המקומיים לא מחכים לאישור. הם פועלים מתוך תחושת דחיפות – מול המציאות הכלכלית, מול הבירוקרטיה, ובעיקר מול תחושת חוסר הייצוג. והקהל? מגיב בהתאם. "סוף סוף מקום שלא מסביר לי מה לחשוב", כתבה אחת המבקרות בדף הפייסבוק של המיזם.
מאחורי התופעה הזו עומדת מגמה רחבה יותר: קהילות שמפסיקות לחכות למערכת ובונות לעצמן את הפלטפורמה. וזה קורה במיוחד בירושלים – עיר שמכילה ניגודים, זרמים וקולות. ככל שהמרחב הציבורי מתקשה להכיל את כולם, מתרבים דווקא המקומות השקטים, האורגניים, שמציעים אפשרות אחרת.
סמטאות העיר הופכות לחללי תצוגה. שערים קטנים נפתחים לפתע למרחבים מפתיעים. ומאחורי הכול – רעב לתרבות שנולדת מלמטה.
כמו שנראה גם בשיטוט הירושלמי האחרון – העיר לא מפסיקה להפתיע
