הוא ייצא לדרך שוב ביום חמישי הקרוב, יתוחם בגדרות, יאובטח בשוטרים ויעבור שוב באותו מסלול צר – מגן הפעמון לגן העצמאות. אבל קשה להתעלם מהתחושה שדווקא השנה, מצעד הגאווה בירושלים נראה פחות כמו חגיגה של קהילה – ויותר כמו תזכורת לקיומה שנשחק. פחות דגלים, פחות נראות ציבורית, ובעיקר – פחות להט"בים שנשארו לגור בעיר.
המצעד קיים, אבל איפה הקהילה?
על פניו, מצעד הגאווה בירושלים הפך למסורת – הוא מתקיים בכל שנה, מושך תשומת לב תקשורתית ומעורר ויכוחים ציבוריים. אבל מתחת לפני השטח, ירושלים של שנת 2025 מציגה מציאות הפוכה: כמעט ואין בעיר סצנת בילויים להט"בית, מוקדי מפגש קהילתיים אינם קיימים אלא למעט קיומו של הבית הפתוח ותוך תלות בלעדית בו, ולאורך השנים נדמה שמי שיכול – עוזב. התחושה היא שאין באמת "קהילה גאה ירושלמית" במובן החי, היום-יומי. זו לא טענה קנטרנית חלילה אלא קריאת מציאות שחוזרת שוב ושוב.
(המצעד האמיתי של ירושלים 2025 נערך אתמול בבוקר ברחוב יפו – והוא נראה, איך לומר, קצת שונה ממצעד הגאווה)
ברקע, עומדת גם העובדה שסגן ראש העיר ירושלים, אריה קינג, מביע כבר שנים התנגדות פומבית כמעט לכל יוזמה להט"בית – ציבורית, תרבותית או חינוכית. התחושות הללו מתחדדות במיוחד השנה, כשברקע הדיון הציבורי על הסרת תקציבים, הגבלת אירועים, והיעדר תמיכה ממסדית ביוזמות גאות. המצעד אמנם לא נאסר – אבל נדמה שהרוח שמזינה אותו הולכת ודועכת.
במובנים רבים, המצעד הפך ל"כבשת הרש" – אירוע אחד בשנה שמזכיר את מה שכמעט לא קיים בכל שאר הימים. והוא נערך במסלול מצומצם מאוד, נזהר שלא לעבור במרכזים האזרחיים של העיר – כאילו גם הפשרה הזו בקושי עוברת.
עשור אחרי רצח שירה בנקי ז"ל – השבר החזק נשאר
שירה בנקי ז"ל הייתה בת 15 כשרצח אותה במצעד ישי שליסל, חרדי קיצוני שריצה בעבר מאסר על תקיפה במצעד קודם, במהלך מצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015. שירה נפצעה אנושות ונפטרה שלושה ימים לאחר מכן.
הרצח הזה זעזע את החברה הישראלית, והפך לסמל לאלימות הקשה שמופנית כלפי הקהילה הגאה – ובמיוחד בירושלים. עשור לאחר מכן, התחושה היא שהכאב נותר – אך הקהילה עצמה הולכת ונעלמת. הפינה הבית-ספרית המצולמת בכתבה, עם זיכרון חי ופשוט של תלמידים, הופכת עדות אילמת למה שנשאר – ולמה שכבר לא.
(מקומות בילוי ללהט"ב בקושי יש בירושלים, אבל מי בכלל מבלה פה בערב שבת? גם אם חלק מהמקומונים מספרים אחרת)
