הוא יוצא מהשער.
השער של בית הנשיא.
באזור השקט של שכונת טלביה, בלב ירושלים.
לב השדרה הממלכתית של ישראל.
לפעמים הוא לבד.
לפעמים עם שיירה.
לפעמים רק מהחלון.
אבל כל פעם הוא חולף על פני אותה נקודה.
בבניין שממול,
גבוה מספיק כדי שיראו.
נמוך מספיק כדי שלא יוכלו להגיד שלא שמו לב.
היא שם.
הכתובת.
התמונה.
ההבעה.
(שתי דקות מבית הנשיא: אמת אחת במציאות – ושדרוג קל שלה במקומונים – בכתבה הזו)
משהו שנראה כמו קול בלי קול.
כמעט מבקש בלי לבקש.
כמעט מאשים בלי להגיד מילה.
לא מחאה.
לא עצרת.
לא כותרת.
אבל גם לא שתיקה.
והנשיא?
הוא רואה.
הוא עובר.
הוא ממשיך.
האם זה מטריד אותו?
לא ידוע.
האם הוא בוחר לא לראות?
אפשר רק לנחש.
אבל דבר אחד בטוח –
יש מי שלא הסכים לשכוח.
ובירושלים, עיר שמורגלת למחאות גדולות,
דווקא זו – הקטנה, הקבועה, הלא מדוברת –
היא זו שלא נעלמת.
(מי משחית ציור קיר של חטופה ששבה? הצילום מהתחנה המרכזית, בכתבה הזו)
