הסכין בעיר העתיקה, הנער שהופעל מטהרן – וירושלים שאיבדה כיוון

הוא רק בן 16, תושב השפלה, אבל את השבוע האחרון בילה לא ליד ספרי מתמטיקה – אלא תחת חקירה של שב"כ. לא מדובר בנער סקרן שגלש בטעות לאפליקציה מסוכנת. מדובר בקטין שפעל חודשים מול גורמים איראניים, ביצע משימות של ממש – הדפיס כרוזים נגד ראש הממשלה, תיעד אתרים רגישים, שרף דגלים, הסתיר כספים – וכל זה, לפי המשטרה, בעבור כסף.

זו לא עוד פרשת ריגול קלאסית. אין כאן אידיאולוגיה, לא אויב שהצליח לחדור מערכת, אלא ילד ישראלי שמוכר את עצמו בזול – ומגלה שאיראן משלמת במטבע קשה. המשטרה קראה להורים להזהרה. שירותי הביטחון הבטיחו למצות את הדין. אבל אף אחד לא שאל את השאלה הפשוטה: איך מדינה מאפשרת לנערים להיות מופעלים – כשהם בכלל לא יודעים מה הם שווים?

קשה להאמין, אבל באותו ערב ממש – שעות ספורות לאחר חשיפת הפרשה – מחבל הגיע לשער השלשלת בעיר העתיקה בירושלים. השעה הייתה 21:08, ערב שבת, 16.5. הוא שלף סכין ודקר שוטר בגבו. השוטר פונה לבית החולים במצב בינוני, המחבל נורה למוות בזירה. ההודעה הייתה שבלונית, כמעט צפויה. פיגוע? כן. אבל קטן, "מקומי", בלי מניע יוצא דופן.

שני אירועים. שני צעירים. שתי זירות. אחד הוצת באינטרנט, השני בסמטה.
וביניהם – מדינה שאיבדה שליטה לא בגלל אויב חיצוני, אלא כי לא נשאר לה דבק פנימי.

שתי פעימות, אותו לב פגום

הנער שפעל בשקט מול מצלמה – והמחבל שהכה בשקט בין האבנים.
כל אחד מהם הסתכל על ישראל וראה בה יעד ריק, פריץ, לא מסוכן, לא קדוש.

קשה לא לחשוב על הנער ההוא, זה שכתב על דף נייר "איפה לדעתך המטרה הבאה", וכעת בקלות אפשר לראות אותו יושב בחדר החקירות, לא מבין למה המדינה מתייחסת אליו כאויב. מבחינתו, הוא רק שיחק במשחק שהתחיל מזמן – כשהמבוגרים עוד היו עסוקים בלהדליק את השטח.

בירושלים כבר אי אפשר לדעת מי נשלח ומי נשבר. מי משחק באש – ומי כבר לא מבדיל בין סימני קריאה לקווי חצייה.
ומה שנשאר – זו עיר בלי חומה, מדינה בלי חסם, ודור שגדל בלי מדריך.